מאז פרשת בג"ץ עמנואל הפך עו"ד יואב ללום, מי שהוביל את המאבק בהפרדת בית הספר לבנות בעיר, לשנוא הממסד החינוכי החרדי, אך גם לכתובת להורים רבים שטוענים כי ילדיהם הופלו בקבלה למוסדות החינוך השונים, בעיקר במגזר החרדי. השבוע הוא זכה בניצחון משפטי נוסף, והפעם דווקא מול מוסד דתי-לאומי.
מדובר בתלמידה שניסתה לפני כשלוש שנים להתקבל לכיתה ז' באולפנה באזור המרכז ונדחתה. לפני שנה שבה וניסתה את מזלה, הפעם כמובן לכיתה ט', אך התוצאה הייתה דומה. יחד עם המועמדות הנוספות היא נדרשה לעבור מבחנים של מכון חיצוני שמצא כי כישוריה האנליטיים ויכולת הריכוז שלה לוקים בחסר. לריאיון היא ניגשה כשהיא לובשת חצאית קצרה מהמקובל במוסד, ושם גם התגלה שהיא מחזיקה ברשותה מכשיר נייד משוכלל עם אפליקציות שרוח רבניו אינה נוחה מהן. כאמור, היא שוב לא התקבלה, אך הפעם בליוויו של עו"ד ללום ניגשה לוועדת הערר המחוזית של משרד החינוך. זו כפתה על בית הספר לקבל את התלמידה. וזה, בצעד נדיר, פנה לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה בעתירה נגד משרד החינוך ונגד התלמידה והוריה, בדרישה לקבוע כי המשרד פעל שלא כדין.
בפסק הדין שנתן השבוע קבע השופט דוד מינץ כי צדקה הוועדה שקבעה כי האולפנה הפרה נהלים רבים של משרד החינוך, שנועדו לוודא הליך קבלה הוגן. משרד החינוך אוסר למשל לבחון תלמיד במכון בדיקה חיצוני, אלא רק במבחן פנימי הבודק ידע בנושאים מוגדרים כמו חשבון, אנגלית ויהדות. הוא גם מחייב את המוסד למסור להורי המועמד את תיעוד הליכי הקבלה, כולל תקציר של הריאיון ונימוקים מפורטים לאי קבלת התלמיד, וגם ליידע אותם על זכותם לפנות לוועדת הערר. האולפנה לא מילאה אחר כל התנאים הללו, ובית המשפט קבע כי הצטברות ההפרות מגיעה לכדי כשל מהותי. מה גם שבדומה לכרוניקה ידועה במוסדות חרדיים, סירבה האולפנה למסור להורי התלמידה בראשית התהליך את תקנון ההתנהגות לתלמידות המוסד, באופן שלא אפשר להם להתאים את התנהלות בתם למקובל במוסד - החלפתו של הנייד האסור, למשל, בטלפון משוכלל פחות. ההורים, כך התברר, היו נכונים להתאים את התנהלותה של בתם לכל הדרישות החינוכיות של בית הספר, בשעות הלימודים ולאחריהן.
השופט מינץ זעם גם על ההליך שננקט נגד תלמידה שגם לטענת המוסד השתלבה בו היטב רוחנית וגם הרשימה בהישגיה הלימודיים. ראשי האולפנה טענו אמנם כי מדובר בעתירה עקרונית, אך השופט הטעים כי עתירות עקרוניות אינן יכולות להתקיים על גבו של תלמיד צעיר.
אך חשיבות פסק דינו של השופט מינץ חורגת בהרבה מעוד ניצחון במאבקו הסיזיפי של עו"ד ללום למען תנאי קבלה הוגנים בבתי הספר, בעיקר במוסדות חצי פרטיים ("מוכר שאינו רשמי"). בפסק דינו קבע השופט כי ניסיונותיו של משרד החינוך לצמצם את האוטונומיה של המוסדות החצי פרטיים אינם חוקיים. ועדת הערר המחוזית קבעה גם כי על בית הספר היה לקבל את התלמידה גם אם היה הליך הקבלה מתנהל כשורה. ברוח היושב על כס שר החינוך היא תבעה מבית הספר להנהיג "מדיניות של הכלה", וקבעה כי "תפקיד בית הספר כמוסד חינוכי הינו לעצב את התלמיד, ובין השאר לקחת על עצמו אתגרים חינוכיים". או בשפה פשוטה יותר, משרד החינוך מצפה ממוסד מוכר שאינו רשמי לקבל גם תלמיד שאינו עומד בסטנדרטים לימודיים וחינוכיים, גם אם לא נפל בהם פגם. בפסק דינו קבע השופט מינץ כי דרישה זו אינה חוקית. זכותם של מוסדות אלה לעצב את פניהם הוכרה בחוק ובפסיקה, ומשרד החינוך ייאלץ לכבד את החלטתם שלא לקבל תלמידים שאינם מתאימים לדרכם החינוכית.
גילוי לא נאות
על פי מכתב שהעבירה לאחרונה עו"ד אביטל שרייבר, סגנית ראש רשות התאגידים, לשרת המשפטים ציפי לבני, רשם העמותות יבדוק באופן שוטף חשדות כי עמותות שמאל קיצוני עוברות על החוק ולא מדווחות על תרומות של מאות אלפי שקלים ויותר שמעבירים להן האיחוד האירופי וממשלות זרות שונות.
על פי "חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה", עמותה שקיבלה תרומה ממדינה זרה או ישות מדינית אחרת חייבת להגיש לרשם, בתוך שבוע מתום הרבעון שבו התקבלה התרומה, דו"ח בטופס מקוון. החוק התקבל באמצע שנת 2011 והתארגנות מהירה של רשות התאגידים אפשרה את תחולתו כבר בראשית שנת 2012. כבר באפריל של אותה שנה היו אמורים להיות בידי הרשם הנתונים המלאים על המימון, האירופי בעיקר, של עמותות השמאל.
אלא שמחקר של הארגון NGO Monitor העוקב אחר ארגוני השמאל והשפעתם על הדמוקרטיה הישראלית מצא כי נכון לסוף יוני 2013, רק 31 ארגונים לא ממשלתיים, מתוך כ‑34,000 ארגונים רשומים, דיווחו מדי רבעון לרשם העמותות על מקורות המימון שלהם לשנת 2012, כנדרש על פי החוק. נבירה קצרה של הארגון באתרי האינטרנט השונים של הארגונים העלתה חשד כי חלקם פשוט מצפצפים על החוק. גם נתוני התרומות שמפרסמות המדינות האירופיות השונות גילו לכאורה כי אלו העבירו לעמותות שמאל ישראליות תרומות שלא נמצא להן זכר בדיווח לרשם העמותות.
עם הנתונים הללו מיהרה ח"כ אורית סטרוק והגישה כבר לפני יותר מחצי שנה שאילתא לשרת המשפטים לבני. "האם משרד המשפטים עוקב אחר היקף התרומות המגיעות מישויות מדיניות זרות לעמותות... או שהוא מסתפק בנתונים שנמסרים לו על ידי העמותות עצמן?" שאלה סטרוק ודרשה ממשרד המשפטים לפתוח בבדיקה בעקבות דו"ח NGO Monitor. טיפול זריז של הרשם בנושא העלה כי אכן לפחות תשעה ארגוני שמאל לא פעלו כחוק. עמותות שמאל קיצוני, כמו 'מחסום ווטש' ו'זוכרות', מיהרו להגיש דיווחים בעקבות הפנייה. אחרים, כמו הוועד הישראלי נגד הריסת בתים והמרכז לקידום פליטים אפריקאים, לא עשו זאת למרות פניית הרשם, שהזהיר כי אם ימשיכו העמותות בסירובן הוא יחל נגדן בהליכים של פירוק.
סטרוק שבה ופנתה בשאילתא, ובה דרשה לדעת האם העמותות שהפרו את החוק ייקנסו. מרשם העמותות נמסר שהעניין בבדיקה.
שמיטת כספים, גרסת משרד המשפטים
למרות הכותרת היח"צנית היפה, לא שנת השמיטה היא שהביאה את משרד המשפטים לפרסם תזכיר חוק הוראת שעה שיגאל אלפי אזרחים ומשפחות בישראל, ויוציא אותם משעבוד של שנים לחובות המנוהלים נגדם בהוצאה לפועל. ובכל זאת מדובר ביוזמה ברוכה, וגם אם שנת השמיטה הנוכחית לא הייתה הטריגר לכך, רעיון השמיטה אכן עומד ביסוד הצעת החוק, ובתוך הג'ונגל הקפיטליסטי המשתולל סביבנו נוכל להתגאות בחוק שיאה למדינה יהודית.
במשרד המשפטים עמלים בימים אלה על חוק חדלות פירעון חדש. זהו חוק מורכב שהליכי החקיקה שלו עשויים להימשך זמן רב. לכן החליטו שם בשום שכל להוציא מרכיב אחד של החוק העתידי ולחוקק אותו במהירות האפשרית כהוראת שעה.
על פי ההצעה יוסמכו הרשמים של ההוצאה לפועל לפטור חייבים מחובותיהם. לא כולם כמובן. מדובר בחייבים קשי יום שמקפידים על החזר חובותיהם על פי צווי הרשמים חמש שנים לפחות, ולמרות זאת שחרורם מתיק ההוצאה לפועל לא נראה באופק. ההגדרה בהצעת החוק החדש מדברת על כאלו שגם אם יתמידו בהחזרים לא יצליחו להחזיר עשרה אחוזים מן החוב בשלוש השנים הקרובות. או במילים אחרות, חיביים שגם אם יתמידו במשך עוד שלושים שנה בהחזר חובותיהם, לא יצליחו להתאושש מבחינה כלכלית, סוג של מאסר עולם כלכלי.
גורמים בלשכת עורכי הדין מיהרו לגנות את הצעת החוק וטענו כי היא תחנך את אזרחי ישראל לאי החזרת חובות. האמת היא שלא מעט משתמטי חובות מקצועיים מסתובבים בינינו ומגלגלים מיליונים. אבל אלו מעדיפים בדרך כלל הליכים מורכבים מול כונס הנכסים הרשמי ומנצלים לרעה הליכי פשיטת רגל. הליכים אלו מורכבים ויקרים יותר, ולכן בעלי חוב חלשים לא מצליחים להגיע אליהם ולזכות בפריווילגיה של פושטי רגל עשירים ולהיפטר אחרי שנים אחדות מחובות שלא ניתן להחזירם.
מדוכאי ההוצאה לפועל הם בדרך כלל אזרחים פשוטים שהסתבכו עם הבנקים למשכנתאות, חברות הסלולר וחברות גדולות אחרות, ונותרו משועבדים להם במשך שנים. הסכום שכל אחד מהם מזרים לאותן חברות הוא אמנם קטן, אבל מכיוון שמדובר בחייבים רבים, הסכום המצטבר בקופותיהן הוא משמעותי. בעל החוב הקטן, בעליה של המכולת השכונתית למשל, צפוי להפסיד בעקבות הצעת החוק החדשה סכום חודשי מגוחך, אחוזים אחדים מהסכום הנמוך שראש ההוצאה לפועל קצב לחייב. ואולם, משרד המשפטים החריג מהחוק את רשויות המדינה. כך שחייבים מסכנים נואשים וישרים ככל שיהיו, עדיין יישארו משועבדים לחובות למס הכנסה, לביטוח הלאומי ואפילו לרשות השידור.