פרשנים אמריקנים סבורים כי לאחר הכיבוש הצפוי של הסנאט בידי הרפובליקנים ביום שלישי הקרוב, הנשיא אובמה יתקשה להעביר מינויָם של מועמדים המבטאים את השקפת עולמו לבית המשפט העליון ולערכאות נוספות.
הדברים נאמרים כלאחר יד, ואין מי שמעלה על הדעת שהתוצאה הצפויה הזאת משקפת פוליטיזציה של מערכת המשפט בארה"ב, אלא רק הכרה בכך שגם משפטנים בכירים הם בעלי השקפת עולם המשפיעה על פסיקתם. על פי השיטה המקובלת בארה"ב, כאשר חל מהפך פוליטי המפלגה שעלתה לשלטון מקבלת הזדמנות להטביע את חותמה על הרכב השופטים וגישתם השיפוטית. בהתאם, לבית המשפט העליון האמריקני ניתנה הסמכות לפסול חוקים של הרשות המחוקקת ולמנוע צעדים של הרשות המבצעת הסותרים לדעתם את חוקת ארה"ב.
כך באמריקה, ואילו אצלנו קנאי המשפטיזציה מבקשים לאחוז בחבל משני קצותיו: גם להעניק לבג"ץ את היכולת לפסול חוקים של הכנסת, וגם להנציח את השקפת עולמו של הציבור הנאור מול החשוכים על ידי שליטה בהרכב הוועדה לבחירת שופטים. זה לא יחזיק מעמד - או ששיטת בחירת השופטים תשתנה, או שסמכות בג"ץ לפסול חוקים תוגבל. מבחינתי עדיף היה שהמאבק יתנהל דווקא נגד שיטת בחירת השופטים. אבל בהעדר התקדמות בכיוון זה, יש לעמוד מאחורי החוק של איילת שקד. חבל ששקד הכניסה את הסעיף המגביל את תחולת החוק הגובר על החלטת בג"ץ לארבע שנים, כי בכך יש אלמנט של התנצלות שמסייע למי שטוען שמדובר בפוטש אנטי-דמוקרטי. אין מקום להתנצלות, וכמובן שאסור להעניק לתקשורת את הזכות להטות את הוויכוח תוך שימוש בביטוי השקרי "חוק עוקף בג"ץ". נפתלי בנט השיב בצדק "אין דבר כזה חוק עוקף בג"ץ", ואת זה חייבים להטמיע בכל ריאיון או עימות. מי שמזדעזע מפסקת ההתגברות, המעניקה לכנסת את הזכות לצמצם את תחולת חוק כבוד האדם וחירותו ברוב של 61 ח"כים, כדאי להזכיר לו שחוק כבוד האדם וחירותו התקבל ברוב של 32 מול 21. רוב חברי הכנסת שהו מחוץ לאולם, וחלק מהנוכחים לא קלטו על מה הם בדיוק הצביעו.
המאבק לא יהיה פשוט, כי השמאל לא יוותר על מבצרו וציפי לבני כבר הבטיחה לקבור את החוק. בכל זאת, מבחינת הבית היהודי מדובר ב‑win win. המהלך צודק מאין כמוהו ורווח פוליטי בצדו. העברת החוק תיחשב להישג בעבור הבית היהודי, ואם חלילה ראש הממשלה שוב יקבל רגליים קרות - הדבר יחזק את תדמיתו של הבית היהודי כמוביל המחנה הלאומי.
הרצוג אינו רבין
האנלוגיה בין יצחק שמיר ז"ל לבנימין נתניהו ייבדל לחיים עלתה פעמיים השבוע.
הכתב המדיני של 'מקור ראשון', אריאל כהנא, הזהיר מפני ההתפוררות הנוכחית בליכוד, שהזכירה לו את הקלקולים שהיו בליכוד והעלו לשלטון את ממשלת אוסלו בבחירות 1992. כהנא מאשים את דני דנון בניסיון להביך ראש ממשלה שהוא בסך הכול מוצלח, ובכך לסלול את הדרך לממשלת בוז'י-לבני-לפיד - כפי שעשו דוד לוי ואחרים בשעתו לשמיר.
כהנא השווה מפורשות, ואילו יו"ר מפלגת העבודה הרצוג, בנאומו בפתיחת מושב החורף של הכנסת, חזר אל המסרים העיקריים מתעמולת הבחירות של העבודה נגד שמיר ב‑1992. אז טענו דוברי העבודה "אין שלום, אין ביטחון - אין סיבה להצביע ליכוד". הרצוג הלם השבוע בנתניהו שירושלים בוערת והיחסים עם ארה"ב מעורערים (הד לנתק בין שמיר לג'ורג' בוש האב). בתעמולת הבחירות של העבודה ב‑1992 חזר פואד בן אליעזר על המשפט "שמיר מנותק מן העם", והנה הפלא ופלא - גם הרצוג מאשים את נתניהו בניתוק מן העם וממכאוביו. העבודה והתקשורת תיארו את שמיר כמאובן שרק יודע להגיד לא ואינו בנוי לשום יוזמה, ובדומה לכך תיאר הרצוג את נתניהו כראש ממשלה שמעוניין רק לשרוד בתפקידו.
כהנא צודק שסכנת ההתפוררות קיימת, והרצוג מצדו פועל נכון כאשר הוא מזהה ומנסה להבליט את נקודות התורפה של נתניהו והליכוד. אבל האחריות למנוע את הסכנה איננה רובצת רק על האופוזיציה לנתניהו בליכוד אלא גם על נתניהו עצמו, כשם ששמיר ומקורביו נושאים גם הם באחריות למפלה ב‑1992. אולי מפלגת התחיה ז"ל טעתה כאשר פרשה מהממשלה, אבל שמיר היה חייב להבין את המשקעים שיצר נגדו בתחיה כאשר החליט להתכחש להסכם הקואליציוני שחתם איתה לאחר בחירות 1988 ולהמשיך בממשלת אחדות עם פרס. ממשלת האחדות לא מנעה את פעילותו החתרנית של פרס ואת רקיחת התרגיל המסריח להפלת שמיר ב‑1990. מחיר ממשלת האחדות השנייה היה התמשכות האינתיפאדה הראשונה, היות שגם יצחק רבין וגם אלוף פיקוד המרכז דאז עמרם מצנע האמינו שאין פתרון צבאי אלא רק מדיני. בוועידת מדריד שמיר לא הגיב כאשר המשלחת הירדנית-פלשתינית התפצלה ונוצרה משלחת פלשתינית נטו.
נתניהו חייב ללמוד שלא מספיק לאיים בעליית השמאל, הוא גם חייב להציג קבלות לשותפיו ותומכיו. השמרנים בבריטניה עלולים לאבד את השלטון בשנה הקרובה, בגלל עריקת בוחרים וגם חברי פרלמנט למפלגת UKIP אשר דורשת לפרוש מהאיחוד האירופי, בין השאר בגלל הטענה שבריטניה מוצפת במהגרים שמגיעים לחופיה דרך מדינות האיחוד. ראש הממשלה דוד קמרון ובכירי המפלגה רשאים לזעוק עד מחר שהתחרות מימין תסתיים בהחזרת מפלגת הלייבור לשלטון. אבל בגרעין הקשה של המפלגה תוהים - מה קרה להבטחה לקיים משאל עם על פרישה מהאיחוד? מה עשיתם כדי לבלום את ההגירה? גם נתניהו לא יוכל להסתפק בקידום תוכניות בנייה, ובוחריו ירצו לראות בתים של ממש - ולא רק בירושלים.
האחריות לקדם את הסכנה מוטלת על כולם, אבל ההיסטוריה לא תמיד חוזרת. בוז'י הרצוג אינו רבין עטור התהילה ממלחמת ששת הימים, וגם לאובמה המתקשה להתמודד עם דאעש אין כוח השפעה כמו לג'ורג' בוש, שריסק את סדאם חוסיין ושחרר את כווית ושבתקופת כהונתו התפוררה ברית המועצות.