טליה יצחקי, מגבעת הראל שבבנימין, מספרת על הנס של בנה, זיו ישראל, שטבע באגם בפארק ענבה במודיעין וקיבל את חייו במתנה.
טליה כתבה מכתב מרגש לבנה בן ה-3 בו היא מספרת לו על ההתמודדות בבית החולים לאחר הטביעה ועל השיקום.
המשפחה המורחבת של משפחת יצחקי התכנסה בפארק ליום צילומים של קליפ משפחתי לקראת חתונה, בסיום הצילומים עלתה טליה לחניון להניח דברים ברכבה, "איך שהנחתי את הדברים, הטלפון שלי צלצל. זה היה איתן בעלי, הוא שאל אם זיו איתי. נפל לי הלב. 'לא, הוא לא איתי. איתן יש שם אגם'...", מספרת טליה.
לאחר חיפושים נמצא זיו, "ראיתי את איתן בתוך המים כשזיו שוכב בזרועותיו. כבר מרחוק יכולתי לראות שהוא מעולף ולבן. רצתי, לקחתי אותו ממנו וזעקתי תוך כדי שאני רצה חזרה לכיוון המשפחה. אח של איתן הראשון שהתעשת וצעק לי "תנשימי אותו". הנשמתי אותו. הריאות עלו מעט והוא הוציא קצת מים מהפה. עשיתי שתי הנשמות וחמותי הגיעה. חמותי היא נהגת אמבולנס בהתנדבות. היא השכיבה אותו כמו שצריך וביצעה בו פעולות החייאה. זיו היה מחוסר הכרה, ללא נשימה אך עם דופק".
אמבולנס הגיע ולאחר טיפול במקום הפרמדיקים הודיעו שנוסעים להמשך טיפול בבית החולים. על הימים הקשים לאחר מכן על הנס הגדול כתבה טליה מכתב לבנה.
זיו ישראל שלי-
במשך תשעה ימים שהינו אני ואתה במחלקת טיפול נמרץ ילדים שבביה"ח תל השומר. תשעה ימים כסמל לתשעה חודשים, כמו עובר בבטן אמו - היינו כאחד.
הגענו לשם כשאתה כמעט ללא רוח חיים, מחוסר הכרה, לבן, מונשם אבל עם דופק. וכך הייתי גם אני- לבנה וחיוורת, מנותקת מהעולם הזה- מחוברת אליו, מונשמת מפרק תהילים הצרוב בזיכרוני, אבל עם דופק- רוח של נחישות ולחימה נושבת בתוכי ואני מחליטה שאנחנו מכאן נצא רק ביחד, יד ביד.
את השבת עברנו בקירור- מיעטנו בהוצאת אנרגיה שיכולה להעמיס ולהזיק לנו והיינו ממוקדים בעיקר- אתה בהחלמתך ובמניעת התפשטות הבצקת במוח, ואני- בספר תהילים, בתפילה ובמניעת התפשטות המחשבות המייסרות שבמוחי. מחשבות שהפילו אותי לתהום אפלה. ספר התהלים ושכינת השבת הקדושה היו לסולם שלי מתהומות נפשיים אלה.
במוצאי השבת קיבלנו הרבה תמיכה מבחוץ. אני ואיתן נעטפנו בחיבוק חם ואוהב מהמשפחות היקרות שלנו ומהחברות והחברים המדהימים שלנו. הגיעו הורים שכלל לא מכירים אותנו, לספר לנו על מקרה דומה שקרה להם ועל הניסים והנפלאות שהיו לילדיהם.
ביום שישי, כשהגעתי בפעם הראשונה למחלקת טיפול נמרץ על מנת לראות אותך, לא הייתי מסוגלת להיכנס. המיטה שלך הייתה מול פתח הדלת וכבר משם אפשר היה לראות אותך שוכב, מחובר להמון מכונות וצינורות מכל עבר, מכוסה באיזו חליפת ניילון, ואני נשברתי למול המראה שלך. סבתא של תינוקת אחרת במחלקה ראתה וניגשה אלי: "אולי זה לא כ"כ מתאים עכשיו" היא אמרה, "אבל כשאת ניגשת אליו- את חייבת להיות חזקה בשבילו ולשדר לו שהכול יהיה בסדר. הם מרגישים את זה וזה נותן להם כוחות". בהיתי בה ותהיתי: איך עושים את זה? אבל באותו מוצ"ש ספגתי את המסר הזה גם מהמשפחה , גם מהחברות וגם מאותם הורים לילדים- ואני, אני הבנתי מה תפקידי החשוב במערכה זו. תודה לכם.
גם אתה, זיווש, קיבלת הרבה תמיכה: אתה זכית בהרבה תפילות לרפואתך. במוצ"ש ובימים שבאו אחריו לא הפסקתי להתפעל מגודל ההדף שהמקרה שלך עשה. אתה נגעת בכ"כ הרבה אנשים והגעת לכ"כ הרבה מעגלים. כ"כ הרבה תפילות ועשיית חסדים נעשו כאן למענך. כ"כ הרבה אור זרעת בעם הזה, בחודש אלול הזה, כ"כ הרבה- שפתאום לשאלה הגדולה: למה? יש תשובה לא מייסרת.
שבר או אמונה
ראשון היה יום של עליות וירידות בשבילנו: בבדיקה ראשונה הריאות מתפקדות, בדיקה אח"כ- הדלקת מחריפה ולא תוכל להסתדר לנשום לבדך. רגע אחד הלב עובד יפה ובדיקה אח"כ הוא זקוק לתמיכה חיצונית. רגע אחד לחץ הדם תקין ופתאום אתה זקוק למנת דם. והנה באה הרופאה ומדברת על המושג "נזק מוחי" כמשהו וודאי ואני, אני מחפשת במה להיאחז. כל ירידה שלך שוברת ומורידה גם אותי.
אותו יום, אפרת, אחותי הגדולה שהיא בעצמה אחות בטיפול נמרץ ילדים, הגיעה ויחד עם הרופאה מהמחלקה שלה, איתה היא הייתה כל הזמן בקשר, נתנו לי לראות את הסיכויים שיהיה בסדר, שזיו יצא מזה. זה לא יאמן כמה מילה אחת קטנה של תקוה נותנת לך כוח כ"כ גדול להאמין, להילחם, ולשדר את האמונה הזו לילד. תודה אפרתי.
ביום שני חל אצלנו המהפך- נולדנו מחדש. זה התחיל כשהצלחת לנשום לבדך. חיכינו בחוץ ולפתע הרופאה קראה: "אמא בואי, הוא נושם לבד". אני התפרצתי למחלקה בקריאות התרגשות ובכי והרופא אמר לי: "אמא חכי, זה עוד לא הזמן" ואני ידעתי שהוא צודק, שהחשש הגדול הוא בעיקר למוח, ובכל זאת- זה היה שלב ראשון בלידה.
לאט לאט התעוררת, מדי פעם אפילו ניסית לפקוח עיניים, ואז קרה הדבר לו כ"כ חיכיתי: אמרת אמא. זה היה יותר כמו "מה" ובקול צרוד וחלש אבל זה היה אמא.
אני המשכתי להיות לידך, לשיר ולדבר אליך, ותוך כדי שאלתי אותך אם אתה רוצה בלון שמישהו הביא לך. ואתה בטבעיות גמורה, הנעת את כתפיך והבעת מחאה כמו שרק אתה יודע והיית אותו זיו שלנו. כ"כ הרבה הכינו אותנו שגם כשתקום, ייקח לך זמן לחזור לעצמך ואולי בהתחלה לא כ"כ נכיר אותך, והנה- אומנם אתה שוכב, בעיניים עצומות, בקושי זז ומדבר, אבל זה לגמרי אתה. ומאותו רגע אני ידעתי: ה' הציל אותך, זיו ישראל, ה' השיב אותך אלינו. זכינו בך בחזרה. אותו לילה הלכתי לישון כשליבי קל עלי ומלא בנחת של הודיה. גם אני, כמוך, הצלחתי סוף סוף לנשום.
התעוררות ורצון לחיות
מכאן השתקמנו במהירות מדהימה וכמו לראות תינוק בשנתו הראשונה גדל ומתפתח, כך אנחנו צפינו והתרגשנו מכל צעד קדימה שלך: פקיחת העיניים, המאכל הראשון, המילים הראשונות, אחיזת הכפית, החיוך הראשון, ישיבה בגב זקוף, זחילה, הליכה...
את הקפיצה הגדולה שלך עשית ביום רביעי כשפגשת את אחיך. האחים היקרים שלך שלא הסכימו שיחלוף יום בלי ביקור בבי"ח וכ"כ חיכו כבר לראות אותך. עד הפגישה איתם שכבת חלשלוש ומדוכא במחלקה, בקושי מצליח לשבת. איתם כבר רצית לקום מהעגלה. ניסית לשחק איתם כהרגלך- לרוץ, לקפוץ ולהשתולל, אבל גופך עוד היה חלש והוא בגד בך- ואתה מעדת שוב ושוב ובקושי הצלחת לעמוד. הלב- מצד אחד קצת התכווץ למראה זה, אבל מהצד השני הוא התרחב ונרגש מלראות את רצון החיים שלך חוזר ומתעורר ודורש את שלו.
יום חמישי בבוקר- שוב, כמעט ולא זזת במחלקה. באה הפיזיותרפיסטית וניסתה להזיז אותך, אבל אתה לא משתף פעולה והרופאה כבר הזמינה מקום במחלקת שיקום. אבל אחה"צ שוב האחים שלך באו ואתה הופך לילד חזק ושמח. התחלת ללכת, לרוץ, לטפס ולקפוץ. נכון שעוד התנדנדת ומעדת והתעייפת מהר, אבל חזרת להיות האח הקטן של מלאכי, יותם וגלעד, עם כל המשחקים, השטויות והצחוקים שלכם. אני ואיתן התמוגגנו מאושר.
שישי ושבת היינו בהתרוממות רוח. יכולתי להביט בך ולראות את רוח אלוקים סובבת אותך. הפצת אור סביבך ואני יחד אתך – קורנת ומאושרת.
בתפילת הבוקר, בביהכ"נ, פגשנו בזוג שבא לחזק אותנו שבוע קודם. הבן שלהם גם כן עבר טביעה והוא עכשיו נמצא במחלקת שיקום מזה כמה שבועות. זוג מדהים, יראי שמיים, עם המון כוחות של אמונה ואופטימיות. הם נפעמו מלראות אותך ויכולתי לראות בעיניים שלהם את השאלה והתדהמה: איך? איך כ"כ מהר? - שאלה שגם אני תהיתי לגביה: במה זכינו אנחנו בנס גדול זה?
בעודי מהרהרת בזאת עכשיו, אני נזכרת במשפחה שבאה לבקר ביום שישי האחרון והתרגשות גדולה אוחזת בי. כשהם הגיעו ישבנו עם זיו מחוץ למחלקה. את המשפחה הזאת לא הכרנו לפני, אך כשהאם קלטה אותי היא ישר התחילה לחבק אותי, לבכות ולהתרגש. "את לא מכירה אותי" היא אמרה "אנחנו ישבנו בפארק, אנחנו ראינו הכל..." רעד גדול אחז בי- הם חזו ברגעי האימה. "ראינו כמה זמן חיפשתם אותו, כמה זמן עד שהגיע האמבולנס. עקבתי אחריו בחדשות והייתי חייבת לראות אותו בשביל להאמין." הראיתי לה את זיו שישב במרחק מה מאתנו ושיחק עם אחיו, והיא עומדת נפעמת ודמעות של התרגשות זולגות מעיניה. "אני אתאיסטית" היא אומרת, " אני לא מאמינה באלוקים, אבל אחרי זה- אין לי ברירה". אני נזכרת במשפט הזה שנחקק במוחי ותוהה: ואולי בזכות זה זכינו?
חוזרים הביתה
יום ראשון- יום סגירת המעגל. יום גדוש וטעון ברגשות. השתחררנו, נפרדנו מהצוות הרפואי הנפלא שגם בהם נגעת וריגשת, ועזבנו את בית החולים ביחד, יד ביד. הגחנו לאוויר העולם.
זיו ישראל שלי- אתה נס מהלך. שמעתי שיש הדורשים- שהילד ששב מהמתים בזכות תפילתו של הנביא אלישע, זהו הנביא חבקוק, ופירוש שמו הוא חיבוק כפול, כי ה' חבק אותו פעמיים: בלידתו ובתחייתו השנייה. וכך זיווש, גם אתה- ה' חיבק אותך פעמיים. ה' נתן לך את החיים בפעם השנייה.
אני מאחלת לך, זיו ישראל, שלא תשכח מי חבק אותך פעמיים, שאורו ילך לפניך, ובדרכו תלך.