מסתבר שיש הצדקה להילה שנקשרה סביב ראשיהם של לוחמי יחידת "דובדבן".
בספר "כי בתחבולות" (קיצור של "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" הפסוק שנבחר כסמל היחידה) מתארים שני קציני "דובדבן" את פעילותם במהלך השנים 1999-2003, ויש הרבה מה לספר, גם כאשר שומרים על כללי הצנזורה הצבאית.
בשנים אלו התמודדו ביחידה במניעת פיגועים על ידי הסתערבות ומעצר מבוקשים, לכידת מחבלים ותחמושת, תפיסת המוקטעה ועוד.
בספר מלווה הקורא את "צוות צור" מאז הגיבושון ועד השחרור, עם תיאורים מרתקים המכניסים את הקורא לאוירת המתח, הציפיה, החשש ושמחת ההצלחה.
לצד כל אלו מתנהלים דיונים בין חברי "צוות צור" בתחומים ערכיים שונים כמו אתיקה במלחמה, כיבוש או נחלת אבות ואמונה מול אתאיזם. בדיונים אלו בחרו המחברים להשמיע את הקולות השונים באופן מאוזן ולתת לכולם ביטוי שווה ואינטלגנטי.
האכזבה בתחילת הקריאה היתה מהעובדה שהמחברים הרבו בתיאור הדמויות, הטירונות ותחילת המסלול, בעוד שהציפייה היתה לקרוא על פעילותם המבצעית של החיילים. אולם לקראת עמ' 140(!) כשתואר טקס סוף מסלול, הבנתי כי לתקופה זו השלכות רבות על תיפקודם העתידי של החיילים, בבניית כושרם ובבניית הלכידות שלהם.
ואכן, בשלב זה הקורא כבר נקשר לדמויות שמתוארות היטב, והוא כבר מעונין לדעת מי יתחתן, מי יודח, מי ייפגע וכיצד יתפקד כל אחד. וכך, כשמתואר התפקוד הקבוצתי, שביחידה כזו הוא קריטי לביצוע מושלם של המשימות, כבר יכול הקורא לנחש כיצד יחולקו התפקידים וכיצד יבצע כל אחד את חלקו.
הספר מרתק, קולח ויוצר הערכה רבה כלפי החיילים (שמשום מה טרחו לתאר אותם ככור היתוך באופן מעט מוגזם: קיבוצניק ומתנחל, עולים מאתיופיה ומרוסיה, צפוני ומושבניק שמוצאים שפה משותפת בשליחותם) ועבודתם המסוכנת באופן יומיומי.
נקודת התורפה בעיניי היתה בעובדה שהאירועים בספר משלבים אמת ודמיון ולכן כאשר בסוף הספר מתרחש אירוע דרמטי שחלקו בדוי בוודאות, נותרת תחושת אכזבה כי יתכן שעוד תיאורים הם דמיוניים. אך יתכן וזהו המחיר של פרסום באישור הצנזורה, המגביל את סיפור הסקרנות שלנו האזרחים.