אחת הבעיות העתיקות של ציבור המתנחלים בבואם להגן על בתיהם מפני סכנת הגירוש והחורבן, היא גודל האוכלוסייה. הגירוש מגוש קטיף התאפשר בגלל מיעוט התושבים, או כפי שהגדיר זאת השמאל המיליטנטי בחינניות אופיינית: שמונת אלפים איש שמחזיקים את המדינה בגרון.
גם יישובים ומאחזים אחרים, ואפילו מפעל ההתנחלות כולו, מואשמים תדיר בניסיון של מיעוט לשלוט על הרוב. אך בכל ספירת הראשים הזאת לא נלקח דבר אחד בחשבון: מתיישבי יהודה ושומרון נמצאים שם גם בשמם של רבים בתוך הקו הירוק, ובעידוד ללא סייג של רבים אחרים.
במשך שנים רבות, גם בתוך המחנה הלאומי, נאמני הר הבית נחשבו קבוצה שולית עם סדר יום שמעניין בעיקר אותם. פעם בכמה חודשים, בכפוף ללוח השנה ולחגי ישראל, היינו שומעים ברדיו על איזושהי עתירה של הארגון לבג"ץ ומחליפים תחנה. המצב הזה השתנה, הן בזכות עלייתן של הרשתות החברתיות והן בזכות מרצם ועיקשותם של ארנון סגל ויהודה גליק, שני הפעילים המקושרים והמתוקשרים שהעלו את הנושא לסדר היום המגזרי, ומאוחר יותר הלאומי.
אבל לא רק הם אחראים לשינוי התודעתי בציבור. גם לערבים ולמציאות עצמה יש חלק בכך. מאז הותר ליהודים לעלות להר הבית, במגבלות התפילה המבישות ותחת שמירתם נטולת הסובלנות של אנשי הוואקף, מהדהד העלבון היהודי מן ההר אל העולם שבחוץ. כמעט איש מאיתנו אינו חולק עם נאמני הר הבית את האובססיה לנושא, וחלקנו גם מצדדים באיסור לעלות אל ההר. אבל במצב הפוליטי העכשווי, נוכח החרפה והביזיון שמלווים את אחינו המבקשים להתפלל בהר, סגל וגליק והאחרים נמצאים שם גם בשמי, בשם רובנו הגדול, בשם העם היהודי. גם אנחנו מאמינים שדרושה במקום שליטה ישראלית, גם אנחנו כואבים את חילול הקודש ואת הזרים והצרים שמדינת ישראל הפקידה והפקירה בידם את האתר ההיסטורי הקדוש. כשמשטרת ישראל נטפלת לגליק ועוצרת אותו ונאבקת בו – היא נלחמת נגד רוב חלקי העם. וכשהג'ינג'י הבלתי נלאה חוטף שלושה כדורים ונאבק – נכון לרגע זה – על חייו, אותם כדורים פוגעים גם בנו.
יתר על כן, גליק לא היה נורה אם היה מייצג את עצמו בלבד. אלה שפגעו בו יודעים כמה אנשים עומדים מאחוריו ותומכים בדרישתו לחופש פולחן. הם יודעים שהמוני התומכים מבחוץ עדיין לא נספרים בתקשורת, זאת שעדיין רואה בהם מיעוט יהודי שכופה את דרכו על הרוב. אבל הם מבינים גם שבמוקדם או במאוחר – התמיכה בגליק תתרחב ותשפיע על השיח הפנים-ישראלי ועל עיצוב המציאות מחדש. הם יודעים, והם מפחדים.
ערוץ האירוח
כארבעה חודשים חלפו מאז החלו שידורי ערוץ 20 - בגלגולו החדש כערוץ המורשת שהחליף את הריאליטי של קשת. די בצפייה אקראית בפרק זמן זה כדי לגבש דעה ולקבוע, בראש ובראשונה, שהשם ערוץ 20 קצר מדי. נכון יותר לכנות את הערוץ החדש "ערוץ האולפן המתחלף עם האלה שמראיינים את אלה והאלה שמתארחים אצל אלה". אולי לא השם הכי קליט, אבל לפחות אפשר להבין ממנו במה מדובר.
נראה שבערוץ 20 העדיפו ללכת על בטוח מאשר להמציא את הגלגל, וכך נראה לוח השידורים כמו אוסף תוכניות הבוקר של הערוצים הגדולים, כולל חלק מהמגישים, רק עם תוסף יידישקייט לניקוי המערכת. לזכותו של הערוץ החדש ייאמר שהוא צריך לשרוד כלכלית, וכנראה יש דרכים גרועות יותר לעשות זאת. עוד יש לומר, שבמקרים רבים הקונספט של תוכניות האירוח דווקא עובד, התכנים ראויים והאווירה נעימה וידידותית – גם אם פה ושם דביקה ומתאמצת מדי.
ערוץ 20 נשען על שמותיהם של ידוענים מוכרים לצד כמה ממגישי המגזר הפחות מוכרים, מתוך כוונה לפנות לקהלים רחבים ככל האפשר. הרעיון נכון בבסיסו, אם כי התמהיל המשונה של המגישים מקשה על הערוץ לגבש זהות משל עצמו. ההסתמכות על טאלנטים גובה גם מחיר בצד היצירתי, כאשר שמותיהן של חלק מהתוכניות היו יכולים להתחלף ביניהם בלי שנרגיש.
מכיוון שאין לי משיכה לתוכניות אולפן בכלל, למעט אולפני ספורט, גם ערוץ 20 אינו הבית הטבעי שלי. ובכל זאת, הברקה אחת הצליחה ללכוד את תשומת לבי. הכוונה לתוכנית 'אחרי עשרים שנה', שבה נפגשים שני אנשים לשוחח על ההיסטוריה המשותפת שלהם בפוליטיקה, בתקשורת, בתרבות או בספורט. התוכנית בנויה על זהות משתתפיה, שחלק מהם עברו תהפוכות בחייהם, וכאשר מופיע בה הזוג הנכון – וזה קורה לא מעט – נוצר רגע טלוויזיוני מעניין ואחר, רחוק מכל הפטפוטים המוכרים על מדיניות הממשלה, יוקר המחיה ומערכת החינוך.
כן ולא
"השלום התרחק. ישראל, אבל, נותרה ארץ חזקה, בעלת צבא מצוין וכלכלה משגשגת" (הנשיא לשעבר שמעון פרס נואם בעצרת לזכר יצחק רבין במוצ"ש).
"אין לישראל ביטחון קבע ללא שלום, אין לישראל כלכלה יציבה ללא שלום" (שמעון פרס, כעבור דקה).