בדרך כלל אני אוהבת את ההרגשה המחממת של האש באח ואת אור המנורות בבית לעומת האפלולית שבחוץ, אבל היום האור והחום של הבית לא משמחים אותי כמו תמיד.
בשנים שעברו, בימים כאלה אביבה הייתה מגיעה מהדירה למעלה והיינו משחקות יחד. אצלם דלקו הסקות, ושתינו העדפנו את האש האמיתית ואת קול העצים המתפצפצים באח שבבית שלי. אם היה יום גשום וסגרירי הייתי מחכה לנקישה הקלה על הדלת, שאף פעם לא איחרה לבוא, ובעקבותיה לאביבה שנכנסה בחיוך גדול.
כשהיו הפסקות חשמל הכי נהנינו. כל האורות כבו, מלבד אור האש שבתנור, והיינו עורכות תיאטרון צלליות על הקיר ממול, או משחקות במחבואים בחדרים כשהמחפשת נעזרת בפנס.
כך גם התחיל הריב בינינו. בשנה שעברה שיחקנו משחק מחבואים עליז במיוחד, ואביבה השתמשה בפנס החדש שקיבלתי שבוע קודם ליום ההולדת. איכשהו בסוף המשחק הפנס נעלם. זכרתי שאביבה החזיקה בו אחרונה, אבל היא טענה שהחזירה לי את הפנס. חיפשנו יחד, אבל ראיתי שהיא לא באמת מתאמצת למצוא. ידעתי כמה היא התפעלה מהצבעים שאלומת האור שלו יצרה על הקירות, הייתי שם כשנהנתה להאיר בו לכל עבר. בלבי חשדתי שהיא החליטה לקחת אותו לעצמה. החשד התחזק כשפתאום, מעט זמן אחרי שדבר האבדה התגלה, נזכרה אביבה שהיא צריכה ללכת ונעלמה בחדר המדרגות.
מאז אני לא מדברת איתה. אני כועסת עליה ולא סומכת עליה, אבל ביום גשום כזה קשה שלא להתגעגע למשחקים יחד.
טוב, טיפשי להצטער, הרי מי באמת רוצה בחברה שגונבת ממנו?! הלכתי לחדר כדי להעסיק את עצמי במשהו משמח. מהמדף העליון הורדתי את קופסת בגדי החורף. אמנם את הארגז הראשון אמא כבר סידרה בארון, אבל היו בו בגדים ארוכים של סתיו. בקופסה שהורדתי עכשיו היו מקופלים יפה הכפפות והצעיפים, הסוודרים העבים יותר וגם כמה מעילים.
מצאתי בשמחה את הכפפות האדומות שהספקתי לשכוח עד כמה הן רכות וצמריריות, את הצעיף הארוך שאפשר לכרוך כמה פעמים סביב הצוואר והוא אף פעם לא מגרד וגם את המעיל עם הפרווה. איזה כיף! נזכרתי כמה הפרווה בשולי המעיל רכה וכמה הכיסים מחממים ומלטפים. מיהרתי להתעטף במעיל ושמחתי לגלות שהוא עדיין מתאים למידה שלי.
עמדתי למדוד גם את הכפפות והצעיף, אך הפסקת חשמל מרגיזה הפילה חושך על החדר כולו. תחבתי בצער את הידיים לכיסים, והנה משהו קשה חיכה לי שם. מיששתי, והלב שלי הכפיל את פעימותיו. לחיצה קלה - והאורות הצבעוניים של הפנס שקיבלתי ליום ההולדת ריצדו על הקירות...
קולות הגשם התערבבו עם דמעות הבושה והצער שלי כשהארתי את דרכי במעלה חדר המדרגות אל הבית של אביבה. כשהיא פתחה את הדלת עמדנו זו מול זו, אלומת האור של הפנס מסמנת מעגל צבעוני על הרצפה סביבנו.