אם הבנות שמחה

"קר לך?" מיטיבה הרבנית רבקה שפירא את של הצמר הסרוג על כתפיה, "אם יהיה לך קר, הכנתי לך פה סוודר". וזו אולי התמצית של הרבנית רבקה. היא לא תשאב כדים מהבאר, אבל תמיר את זה בהצעת סוודר ופירות לנסיעה.

"אנחנו חיים בעולם שמתעד יותר מאשר הוא חי", היא מגיבה למראה מכשיר ההקלטה, "תיעוד הוא הסתכלות מבחוץ, לא חווים את החיים באמת". ככל שהריאיון יעמיק אגלה כמה המילה חיים אצלה היא בעלת נפח, משמעות ומקום.

למה הגבר אדיש?

הרבנית רבקה שפירא (79) ובעלה הרב משה מתגוררים בעפרה, וחתומים על שני מפעלי חיים: מדרשת 'שובה' לבנות, ושבט שפירא לתולדותיו. "יש לי חמישה בנים ובת, וכל בן הוא בן יחיד, כמו הבת היחידה. כל אחד משהו אחר לגמרי. כולם דתיים, אבל במגמות הם אחרים, עד לקצוות. יש את 'המתונים' ואת 'הקיצוניים'". היא מונה את ילדיה: ראש ישיבת רמת גן הרב יהושע שפירא, שנחשב כסמן המתון במשפחה, מתניה שעובד במועצת יש"ע, הרב יצחק שפירא ושמואל שנמנים על תלמידי הרב יצחק גינזבורג בישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר, אביעד - ברסלבר שגר בשבות רחל, ועוד בת שמתגוררת ברמת גן. "הבת שלי אומרת לאיציק - ביחד אנחנו אמת ושלום, אתה האמת ואני השלום. כן, איציק שלי נוקב, והוא חד, ויש דיונים לא קלים בין כולם, אבל יש הרבה שלום והרבה אהבה".

"הנה עץ התאנה, הרימון, כל שבעת המינים שיש פה, אתה יכול לצלם בשפע", היא פונה לצלם, "למה לצלם אותי אם מעניין אתכם התוכן? נו", היא מתרצה לבסוף, "רק אם תצלם ככה שתבליט את הטבע בתמונה". רקע התאנה מרכך אותה וגם שתי תלמידות שקפצו לביקור. "תצלם אותן", היא מורה לצלם, ובין חיבוק לחיבוק היא משחילה "זה לא ייכנס למצלמה. אהבה אי אפשר לצלם".

לרבנית יש קשר אישי עם רוב הבנות במדרשה, למעט אלו שמעדיפות לשמור על פרטיות. "זהבה למשל", היא מרמזת על עוזרתה ויד ימינה שממשיכה את השיחה בצד עם התלמידות, "יוצרת קשרים עם הבנות על הדרך, פה ושם, על המדרגות. אצלי זה אחרת". הקשרים אצלה עמוקים, נוצרים עם התכווננות ומלוא שימת הלב. המפגש שלה עם בנות המדרשה מתרחש בשיעורים ובשיחות אישיות שנערכות ביוזמת הבנות, בעיקר סביב בניית קשרים למטרות נישואין.

מדרשת 'שובה' בעפרה בראשותה מונה כמה מסלולי לימוד: שנה א' שהיא שנת מדרשה מלאה, בית מדרש לבוגרות, בית מדרש לנשים, וקבוצה שלומדת זוגיות ומתחילה את שנתה הרביעית. "זה לא ייאמן, את חייבת לבוא פעם לשיעור הזה", העיניים של זהבה בורקות. זהבה בעצמה היא סבתא לנכדים, אך מעידה שיש עוד הרבה מה ללמוד על זוגיות גם ארבע שנים ברציפות.

מה לומדים ארבע שנים בזוגיות?

"הדגש העיקרי שלי הוא חיבור בין מידות למהויות", מסבירה הרבנית, "מהניסיון שלי ראיתי שרווחת ההנחה שעבודת המידות היא המפתח לזוגיות טובה. עבודת המידות זה לא המפתח לזוגיות. הרי כבר למדתן מידות ואתן מתקנות מידות כל חייכן - למה באתן שוב ללמוד זוגיות? מידות טובות הן כמובן בסיס לכל מערכת יחסים אנושית, אבל בזוגיות המפתח הוא אחר - הבנת המהויות. להבין מה מהות האיש ומה מהות האישה, ומהות האמונה שהיא החיבור ביניהם". להדגמת המהויות היא מתארת תפיסה נשית רווחת של עליונות מסוימת על הגבר. "מה שהגבר נראה לנו אדיש - זו היכולת שלו לקבל אותנו כמו שאנחנו, עם התלונות והקיטורים שלנו. לא סתם הלבנה הייתה צריכה קצת להתמעט".

מחכים לכלה

רבקה נולדה להוריה שעלו מפולין לקיבוץ מחנה ישראל, שהיה אז קיבוץ דתי של פאג"י, ונטלה את כתר בכורת הקיבוץ. לאחר שנתיים-שלוש עזבו ההורים בעקבות משבר בקיבוץ סביב שמירת שנת השמיטה, ועברו לעפולה.

במהלך הלימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, הצטרפה רבקה הצעירה לקבוצה שנקראה 'יבנה', שהיוותה מסגרת לסטודנטים דתיים שרצו להעמיק בלימוד תורני. "היו שם מרצים מיוחדים ושיעורים באיכות מיוחדת". לאחר שעזבו שניים מהמרצים הטובים ביותר, חיפשה רבקה במה למלא את החלל. מארגן השיעורים הציע להביא שני בחורים שהכיר שמוכנים ללמד חסידות. "אמרתי לו - אם זה ללמד על החסידות, יש לי את זה גם פה באוניברסיטה. שיבואו רק אם זה ללמוד את החסידות ולא על, עם מקורות ומבפנים". להדגמה הוא נתן לה חוברות שהבחורים הוציאו, ורבקה נשאבה לתוכן. "הייתי מוקסמת כולי. צורת החשיבה, מה שזה עשה לי. השניים היו מוישה ועדין". הכוונה היא לרב משה שפירא, בעלה, ולרב עדין שטיינזלץ. "בלימוד הזה הרגשתי שמצאתי משהו".

"כל הזמן חיפשתי משהו. כמעט התייאשתי מלמצוא, אבל ידעתי שצריך להיות איפשהו המעיין הזה. וה' פתח לי את זה, חסד עצום. גם הרגשתי מאוד נקייה בלימוד הזה", היא משתפת בגילוי לב, "כי גם הרב עדין לא היה נראה לי פוטנציאלי לקשר זוגי, וגם מוישה לא היה נראה קשור אליי".

אז הרגשת שאת לומדת לשמה?

"לא רק לומדת לשמה", הרבנית מדייקת ברצינות גדולה, "זה חיה לשמה. זה היה חיים. באמת חיים".

סביב הלימוד החלה להתהוות קבוצת לומדים צעירה, שנקראה 'שלהבתיה'. "זה היה ללמוד ולחיות. כל אחד מחברי הקבוצה היה משהו מיוחד, חיבור של אישיות וענווה, והשתוקקות ליותר".

הקשר הזוגי נרקם עם הזמן. רבקה התגוררה יחסית רחוק ממקום הלימוד, וכך גם משה. "הוא היה מלווה אותי מדי פעם. הקשר מבחינתו היה ברור כבר, אבל אני לא חשבתי ככה. היה לנו עניין משותף, אבל בכל זאת לקח לנו כמה שנים להתחתן". במהלך שנות הקשר נטוו הרבה חלומות, ביניהם ליישב את הנגב ועוד. "ההורים שלי התחילו לפחד..." היא מחייכת.

שתברחי לנגב?

"לא מהנגב כמו מהבחורים. נשאבתי לכל מיני כיוונים. הייתי בחיפוש מתמיד. השתייכתי במקביל ל'סולם', שהיה ארגון פוליטי של ישראל אלדד. הגעתי לדעתם למקומות גבוליים של סכנה. אבל אלו היו המקומות שבהם מצאתי טעם לחיים. ישראל אלדד היה אדם חי כל כך, חי כל מילה שהוא הוציא מהפה. גם באוניברסיטה היו כמה מרצים חיים, לא הביאו סתם ציטוטים בעלמא. ואלו הדברים שהחיו אותי".

משה הצעיר חיכה בסבלנות לרבקה במשך כמה שנים, עד שנישאה לו אחרי גיל 25. "ידעתי שאם זה הולך לכיוון של מחשבות על נישואין, זה לא פייר לנצל את העובדה שטוב לי בקשר ולהמשיך כך. ידעתי שאני חייבת לשים גבולות, עם כל הקושי". עם הרצוא ושוב שלה משה המתין בסבלנות. "זה לא אדם שלא היו לו חיים כי הוא רק ישב וחיכה לי, היו לו חיים מלאים. אבל בינתיים הוא לא יצא עם אף אחת אחרת. מצד ההורים שלי היו הרבה לחצים שאנסה לצאת עם בחורים אחרים, אבל כשיודעים שזה הקשר - אז כבר יודעים". ועד היום הם פוסעים יחד, "האיש שלי", כמו שהיא קוראת לו.

התא שחולל מהפכה

שלהבתיה הייתה העריסה לכל מסלול החיים העתידי של הזוג הצעיר. "לכל אחד מחבורת שלהבתיה הייתה מחלה - להיות בכיליון נפש. יש מחלון וכליון במובן השלילי שאנחנו מכירים, ויש במובן החיובי - חולים להיות בכיליון נפש. כמו 'אוחילה לא‑ל', לחלות פני מלך, זה געגוע".

ואת חיפשת כל הזמן את החיים.

"חיים. לא כתוב שהקב"ה מלך חפץ בחיים? אחת החוויות החזקות שלי זו ההרגשה אחרי הלידה הראשונה. שאלתי את עצמי - לְמה קראתי חיים עד עכשיו? גם עד אז הייתה לי התייחסות עמוקה לחיים, אבל זה שהקב"ה מזכה אותך בילד חי - זה העצים לי את המושג חיים בצורה הרבה יותר גדולה. הילד החי הזה מקרין לי דבר חדש, להבין מה זה חיים".

הזוג הצעיר גר שנה בירושלים, עבר לארבע שנים "נפלאות וטובות" לאולפנת כפר פינס, וחזר לירושלים בעקבות ניסיון של חבורת שלהבתיה להקים ישיבה, ניסיון שלא צלח. אגב, חבורת הלימוד הטביעה חותם עמוק במשפחה לדורותיה, וכמה צאצאיות נושאות בגאווה את השמות שלהבת ושלהבתיה.

במשך כמה שנים ריכזה הרבנית רבקה את התוכנית במכון אורה לבנות, וגם כשעברו לעפרה עם הגרעין המייסד המשיכה לנסוע לירושלים בהתמדה. כשבאחת השנים עלה סימן שאלה תקציבי לגבי המשך קיומו של המכון, החל לנבוט הרעיון להקמת מסגרת לבנות בעפרה. אחרי שנה נוספת בירושלים, רבקה החליטה להגשים את החלום.

באיזשהו אופן אתם זוג חלוצים של תורה חדשה, חסידות ארצישראלית?

"הגדרה מדויקת", היא מאשרת, "שאבנו הכול מהמקורות, לא המצאנו בעצמנו". לא היה להם רב שהנחה אותם או ליווה בסלילת הדרך הזו. חבורת שלהבתיה הייתה הכוח המניע, הדלק והליווי. "עד היום אני חסידה של חבורות, גם בלימוד של בנות. כוח חבורתי לא משתווה ללימוד בחברותא. חברותא זה גם טוב, אבל זה אחר. לבנים יותר קל ליצור חבורה, לבנות יותר קשה. אם החבורה הייתה מעורבת, בנות היו רצות לשם". לא בגלל המשיכה בין המינים, היא מסייגת, אלא בגלל השוני, ההפריה בצורת החשיבה והעניין.

החלוציות הזאת הקימה לא רק מדרשה. הקמתם משפחה שהביאה להתפתחות זרם שלם במגזר. הילדים שלכם הם שגרירים לחסידות הארצישראלית.

"זה אכן עשה מהפכה מאוד חזקה. לא ייאמן איך תא קטן יכול לחולל שינויים אדירים. עד אז הייתה חסידות בגוונים שונים, שהייתה עמומה כתוצאה מהשואה. אפשר לראות בשנים האחרונות התפרצויות של להבות שכובו - החסידות, התרבות העשירה של עדות המזרח. יש להן כיום פריחה מחודשת, הן פורצות בלימוד ובשירה", היא מברכת על הרנסנס הזה בכל לבה. "עד אז הכול כובה על ידי השואה, החילוניות, הקמת המדינה, המלחמות. ניתקו בין עולם התורה שהיה בגולה באשכנז ובמזרח. הגיעו העולים מרחבי העולם, והחילוניות שברה להם את המסורות. אבל אי אפשר לכבות לגמרי. חוק שימור האנרגיה הרוחני הוא כמו בחומר. וכשזה יקום לתחייה, זה יתלבש בצורה חדשה".

החסידות הארצישראלית, כמו שהיא מנסה לתאר אותה, לוקחת את יסודות התורה והאמונה, ההגות העמוקה של כתבי הרב קוק למשל, ומוסיפה להם עוצמות של חיים. "היכולת לתת מקום לכל דבר, תפילה ולימוד וריקוד וניגון – הכול נכנס".

איפה זה נכנס אליכם הביתה? הרי החברים ומוסדות הלימוד של הילדים לא היו כאלה. איפה הם פוגשים את הדרך החדשה שאבא ואמא סוללים?

"הם טעמו את הטעם הזה. אתאר לך ציור: גרנו בירושלים. מדי פעם בלילות שבת היו באים אלינו חבורות, כל מיני ענפים של חבורות שנוצרו מתלמידים וכדומה. היינו יושבים, שרים, לומדים, בעיקר בשבתות החורף, שליל שבת ארוך. יהושע היה אז ילד קטן. ליל שבת אחד הוא התעורר. בדרך כלל היינו מחזירים אותו לישון, אבל באותו לילה הרגשתי שזה לא נכון לעצור אותו. אמרתי למשה 'תן לו להצטרף'. וזו הייתה אחת החוויות החזקות שנחרתו אצלו".

כי מה היה שם?

"חיים", עיניה בורקות, "יש מקומות שבהם המטרה היא לימוד והספקים, וזה בסדר. אבל פה היה משהו חי, מלא עוצמות. זה באופן שבו מדברים, באופן שבו שרים. משה עצמו הוא אדם מאוד חי. גם היום, כשהוא במצב בריאותי הרבה יותר קשה, כוח החיים שלו מאוד חזק. וזה יצר איזושהי יצירה שהילדים ספגו אותה, היא נטמעה מאוד חזק ביסודות המשפחתיים".

"היום ניגון כמו ארבע בבות מוכר מאוד בציונות הדתית, אבל אז מי הכיר? ניגוני חב"ד היו מאוד ספוגים אצלנו, וזו הייתה מתנה לילדים, אף על פי שלא היו להם חברים לזה. דיברתי עם כלתי על אחד הנינים שלנו, ילד בן עשר שהייתה לו בראש השנה תפילה באמת מיוחדת, וזה ילד שאתה לא מצפה לראות את זה עליו. אבל איך אמרה כלתי? הוא גדל בבית כזה שהתפילה והניגון כל כך ספוגים בו. הם מכירים שפע ניגונים מכל כך הרבה זרמים, ככה שנקודת הפתיחה שלו היא עולם נפשי עשיר, הנשמה עשירה, זה עושה משהו. זה מה שקרה עם הילדים שלנו, הם צמחו עם התשתית הזאת, ולאן שהם הלכו - הם לקחו אותה איתם".

את רואה את זה אף על פי שהבנים הלכו למסלולים שונים?

"זה מקנן כי זה חי, ודבר חי זה דבר מוליד, יש לו השפעה הלאה. יהושע סיים את הישיבה לצעירים בירושלים, ואחרי כמה שנים חזר ללמד קבוצות של צעירים שביקשו ללמוד איתו, זה בעצם היה הבסיס לישיבת רמת גן. האמת שבגיל 16 הוא רצה לעבור מישל"צ לישיבת מרכז הרב, אבל לא נתנו לו, ולכן הוא עבר לישיבה הגבוהה בקדומים. הוא התחתן בגיל 18, וככה הם היו נוסעים בשבתות ליישוב ליד קדומים ללמד שם. לפעמים הוא היה צעיר מהחניכים שלו. השיעורים שהוא העביר היו התשתית לישיבת רמת גן".

הכול נספג אצלו מהבית?

"לא רק מהבית, הוא ספג הרבה בישיבת מרכז הרב, שם למד אחרי החתונה. הוא מרכזניק. איציק הוא חב"דניק, ויש לי ברסלבר, ועוד אחד חסיד סלונים. באמת זה סיפור. בחיי היומיום אני לא חושבת על זה בכלל", היא מצטחקת, "אבל כשאני מספרת לך את זה פתאום אני מתבוננת בזה אחרת".

הגבול עובר בסלון

זו גם מורכבות ואמנות להורים להצליח להכיל שונות כזו של הילדים.

"נכון. אחר כך אתה מתבונן ואומר: מי אלה, כל אלה? הממדים של חסד ה' הם אדירים, גם כשעברנו קטעים לא קלים. לפעמים אתה לא יודע לאיפה הילד יצמח ואם הוא ילך בכלל בדרך, לאיפה ינותבו כל הכוחות והאנרגיות. כהורה שאמור להכיל את זה - זה מסובך, וזה נפלא. אני חושבת שזה מה שעזר לנו ב'שובה' להיות במקום שמכיל את כל הבנות, אבל להכיל באמת".

כאן זהבה מבקשת להוסיף: "רבקה מכילה באופן מדהים את הבנות. אנחנו אומרים שהיא הכי צעירה בצוות. היא מכילה את כל הקצוות, יכולה להיות החברה הכי טובה שלהן למרות פער השנים, כי יש בה חיים". הרבנית רבקה מתבוננת אל הבנות פנימה, מעבר לסיפורים. "באה אליי תלמידה הביתה ושאלה אם היא יכולה לשבת על הספה ולספר לי סיפור קשה. 90 אחוזים מהסיפורים הקשים אני לא זוכרת. ככה הנפש שומרת ומגינה על עצמה. אבל זה לא משנה, הייתי שם בשבילה אז כי היא הייתה צריכה אותי". רבקה מעידה על עצמה שהיא אשת סוד. מילה לא יוצאת ממנה, אפילו לא לבעלה. היא משקיעה בזה אנרגיות, מקבלת ברצינות תהומית את תפקיד ההקשבה וההכלה. "אני לא אמנית ולא שום דבר, אבל ה' נתן לי מתנה של כוח ההכלה. אפשר לעבור חוויות לא פשוטות עם הבנות, אבל מילה לא תצא. צריך הרבה כוחות בשביל זה, אבל זה גם נותן כוחות".

איפה עובר הגבול בין המדרשה והבית והלב? יש גבול שבו הדברים נעצרים?

היא צוחקת ומתהרהרת. "לפני שנים הייתי באירוע במדרשה שבו חוויתי כאב אישי. ואז כלתי הגיעה עם מכתב מהבן שלי, איציק. יצאתי החוצה לקרוא, ואחד הדברים שהוא כתב היה: 'אמא, את ההבטחה שלך לגבי הבית והמקום שלו מול שובה - את קיימת לחלוטין'. המילים שלו ריפאו לי את הכאב".

כשהיא הגתה את הקמת המדרשה בעפרה, בעלה לא חשב בדיוק כמוה. "הוא כתב רשימה קטנה של למה כן, ורשימה כזו ענקית של למה לא. אבל כשהדברים החלו לקרום עור וגידים, הוא נפתח ואמר: 'הבית שלנו יהיה פתוח לבנות, והבנות יוכלו להיכנס ולהרגיש בבית, ו... ו...'. אמרתי לו: משה, עד כאן. הבית זה העולם שלי. ברמות שאני אוכל - אני אארח בסלון. אבל לא מטבח, בטח לא חדרים, בטח לא חדרי שינה. אני צריכה את הגבולות שלי, לשמור על הלב של הבית והמשפחה. ולשמור גם על עצמי. בית זה לא בית מלון. היו לי ילדים מתבגרים, חוזרים מהצבא, צריך שירגישו טוב בבית. הם בני אדם אנושיים שצריכים לחיות את חייהם בלי להיות דוגמה ומופת. אני חושבת שזה ערך חינוכי גדול ללמד מה זה משפחה, ולא דרך בית פתוח באופן מופרז, אלא דווקא דרך הדלת הסגורה לטובת בני הבית". גם לריאיון, אגב, אנחנו יושבות בחצר.

חלקי הסוכה הענקית שאירחה את כל השושלת המשפחתית בחג, כולל כל הנינים, מעידים על כך בשקט – כאן המשפחה זה הלב. "זה הכוח של הבנאדם. מה הולך איתנו? את יודעת איך היה לי קשה ללכת ללמד אם הייתי במתח עם משה על משהו? אמרתי: איך אני הולכת ללמד בכלל? זה לא פשוט. אני באה מכוח הלב של הבית. ומה שטוב לבנות זה שאני באה מחוויה סמויה של בית. אני לא מביאה את המשפחה שלי לשם, אבל הם בתוכי. הידיעה שאתה חלק ממשפחה - זה כוח החיים".

היא נוגעת בנושא המשפחה, וחייבת להוסיף: "מה שקשה לנו כאימהות זה המבט הקטוע, אנחנו דנות את הילד לפי הקטע בסיטואציה הנוכחית. שכחנו שאנחנו רואות רגע חלקי, אנחנו לא רואים את הילד עצמו. אבל לילד הזה יש עוד חלקים מלפני הרגע הזה, ויש לו עוד המשך אחר כך. ככה אני מביטה גם בבנות - זוכרת שזה רק מבט חלקי, והתמונה האמיתית שלהן היא אחרת לגמרי. אם היינו יודעים עם מה בת מתמודדת בחברה שלה, במשפחה, בהצלחות שלה או בשירות שלה - זה מלווה אותה".

אי אפשר שלא לשים לב איך הרבנית מציינת על כל בת שהיא מזכירה - זו מדהימה, וזו מלאת חן ויופי פנימי, וההיא כזו מרשימה. עין טובה יש בה ברבנית, שרואה הרבה אור בסובבים אותה. "כולנו נבראנו בצלם, ה' הכניס בכולם את האפשרות להיות במאור פנים. הרבה פעמים אני רואה את הטוב במי שמולי, אבל לפעמים אי אפשר לראות את האור הזה, ואז אני מחכה עד שהיא תיפול ברשת שלי, ואני אגלה איפה נקודת האור שלה", היא צוחקת.

להקשיב לילד באמת

איך את מסבירה את ההתפרצות הגוברת של בעיות וסוגיות בנושאים משפחתיים בדור האחרון? עד עכשיו לא היו בעיות, או שהיו והושתקו?

"לא יספיקו לזה גם כמה כתבות. הדור מתקרב לגאולה, לכן הכול בדור הזה נעשה בקצב מואץ, וגם התופעות מתעצמות. כל דור – פעם זה היה 30 שנה והיום זה חצי שנה - חי לפי הגלים שה' שולח לתקופה. או שאתה מעמיק את חיי המשפחה שלך או שאתה שובר אותם".

היא מתעדכנת במצב הדור גם דרך הטלוויזיה שנקנתה במהלך ההתנתקות. "הדור מחפש אותנטיות. ערוץ 20 למשל מביא קול חדש". התוכנית 'האקס המיתולוגי' מובאת אצלה כמשל לרוח הדור. "מה שפעם רצו - שמשפחה תחזיק לאורך ימים ושנים - זה לא המסר היום. יושבים שם בתוכנית אנשים מוערכים, מכובדים, בעלי דעה. הנחת היסוד שלי היא שרוב מקרי הגירושין לא הכרחיים. האדם רוצה להתחדש, אבל במקום להתחדש בתוך הקשר הוא מחפש להתחדש בחוץ, בפנים חדשות.

"כשיש זוגיות טובה זה משפיע גם על הילדים. הילדים מתבגרים מוקדם בגלל האצת הקצב של הדור. הם מתמודדים עם דברים יותר קשים ממה שאנחנו התמודדנו בגיל הזה. לכן צריך להתמודד מולם עם מטענים מקבילים חיוביים. המפתח הוא שיח. גם עם הנכדים והנינים - אם אין לי על מה לשוחח, אני אשאל איזו שאלה שתפתח אותם. צריך הרבה דיבור ויחס. לשמוע את הילד, שיגלה משהו מעולמו. מתעניינים מעט מאוד בעולמו האמיתי. לא רק מה היה לו בבית הספר ומי החברים שלו. מה הוא באמת, מה מעניין אותו, מה הוא חושב ומרגיש, מה התחביבים שלו, לתת לזה משקל גדול".

את נושאת דגל בחינוך הבנות. מה עיקר ההתמודדות שלהן כיום?

"העוצמות והבחירה שהבנות נפגשות איתם בחיים הם הזדמנות טובה וניסיון קשה. כשהן מגלות משהו בתוכן, הביטוי האישי ייתן להן הכי הרבה תחושת חיים. אם מישהי מגלה על עצמה שהיא רוקדת, כותבת, מציגה או מנגנת, או שבשיעור היא העלתה שאלה טובה - זה הערך שלה. לכן חשוב לתת להן הזדמנויות, שיוציאו את החיות הזו במיטבה. יש לבנות עוצמות אדירות. תפקידנו להכיר בעוצמות האלה ולמצוא להן דרכי ביטוי. ניווט שיגיע עם הבירור עם הבת, בהרבה שיח. אי אפשר לכבות את עוצמות החיים שלהן, וצריך לתת להן מענה.

"העולם הנשי הוא עשיר ומלא בכוחות שמיועדים להקמת משפחה. היום, עד שמתחתנים - מה עושים כמה שנים עד שמממשים את הכוחות האלה? מסתבכים. ה' חנן את הבנות באנרגיות עוצמתיות כדי לשמר אחר כך משפחה וזוגיות טובה ובריאה. בדור הגאולה הבנות רוצות לגאול את עצמן דרך ביטוי בכלים גדולים, לכן עלינו לעזור להן לנתב טוב".

המילים נאספות מעץ התאנה, משַל הצמר, מהקמטים שנקנו ביושר ואהבה. כשאני בודקת את מכשיר ההקלטה היא מוחה: "המפגש בינינו זה מה שחשוב, לא מה שאמרתי. זה חיים".

lechisha@gmail.com