נשיא המדינה, ראובן ריבלין, השתתף היום (רביעי) בטקס האזכרה הממלכתי לראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין.
במהלך נאומו התייחס אמר ריבלין לפיגוע שאירע היום בבירה, "אין מחילה, למי שהופך רכבים לכלי נשק, ותוקף איתם, אזרחים תמימים בתחנות הסעה. מי שייפגע יותר מכל, יהיו הטרוריסטים, המסיתים והמעודדים. אנחנו לא נפסיק להלך ולבנות ברחבי ירושלים, ולהשליט בה חוק וסדר, מכוח ריבונותנו".
"ימים ספורים טרם הירצחו בידי אותו בן עוולה, באוקטובר 1995, נשא יצחק רבין דברים בחגיגות שלשת אלפים שנים לירושלים, שנערכו בוושינגטון. הוא פנה לאזרחי ישראל ולעולם כולו כשהוא בוטח וגא, וכך אמר: 'ירושלים שלי היא מוקד געגועיו ומחוז חלומותיו, של העם היהודי. היא החלום- להגיע. אנחנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל: יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. אך בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל', כך אמר. דווקא עכשיו, דווקא היום, נחקוק על לוח ליבנו את דבריו אלה של יצחק".
"אנו עומדים היום, מעל חלקת הקבר, בה טמונים, לאה ויצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, שנרצח בידי מתנקש יהודי. תשע עשרה שנים כבר חלפו, מאז הונפה המאכלת שנית, על יצחק, שנעקד על גבי מזבחה המשוקץ של האלימות הפוליטית. כל מי שכבר היה מבוגר מספיק כדי לעמוד על דעתו, ברביעי בנובמבר 1995, איננו יכול לשכוח, את התחושות הקשות שאפפו את אותו הלילה נורא. רבים מבני הדור שלי, מבני הדור של ילדיי, בני כל המעמדות מימין ומשמאל, חובשי כיפות ושאינם, חוו זאת כטראומה אישית. טראומה, שעוצמת התגובה הרגשית אליה, מעצבת אותה, עבורנו, כאירוע מכונן".
ריבלין אמר כי הרצח של רבין, קבע את היום הזה "כנקודת שפל היסטורית בתולדות מדינת ישראל. ואולם, עוצמת הטראומה ההיא, קשורה גם במידה רבה, למה שהתרחש כאן בימים שטרם הרצח, ולימים הקשים שבאו בעקבותיו. צריך להודות על האמת. הזיכרון הרגשי החי מאותם הימים, איננו זיכרון מאחד בין מחנות, אלא זיכרון מפצל ביניהם. אנחנו זוכרים את האווירה הקשה, לפני הרצח, אנו זוכרים את המתח, את הזעם והתסכול, את חילופי ההאשמות בין הצדדים".
הנשיא הדגיש כי יום הזיכרון לרבין צריך להיות היום שבו החברה הישראלית "מוכנה להישיר מבט אל אותה 'התהום'. ביום הזה, נצטרך ללמוד לשאול את עצמנו, שאלות קשות על החזון המשותף שמנחה אותנו, על הערכים שמחברים בינינו, מתוך חתירה אמיצה למצוא להן גם תשובות".
"לשם כך, אנו, בני הדור שידע את יצחק, נהיה מוכרחים להניח בצד את המשקעים הכבדים של האשמה הדדית שלעיתים מנחים את יחסינו ליום הזה. אנחנו, בני הדור ההוא, מחויבים לעשות כך, למען הדורות הבאים. בשביל שנוכל לחלץ מעצמנו לקח ערכי יותר, משמעותי יותר, רציני יותר, צופה פני עתיד, אודותינו, אודות המפריד והמחבר בינינו. לקח כזה, שמתייחס לגודל המשימה החברתית המונחת לפתחינו. כזה, התובע מאתנו היום לנסח את הברית האמיצה, שקושרת בין המחנות והשבטים השונים בחברה הישראלית".