יפי גליק נכנסת באיחור מה לריאיון, שמתקיים במלונית בבית החולים שערי צדק. היא לא צריכה להסביר יותר מדי. על פניה ניכרים היטב סימני העייפות, הסחרור של השבוע האחרון ורשמי הביקור הארוך אצל בעלה, שעדיין מורדם ומונשם, ממנו יצאה ברגעים אלה.
אחרי סדרת ראיונות ארוכה שהעניקה לכלי התקשורת בימים האחרונים והחשיפה האינטנסיבית שנדרשה לה, שהייתה עד היום כה רחוקה מאורח חייה הצנוע, היא מותשת.
אבל כשאני מגששת לשמוע איך היה בביקור אצל יהודה ומתעניינת על מה שוחחה איתו כשהוא שוכב במיטת בית החולים מחובר למכשירים, היא מתרצה והמשפטים זורמים מפיה ברטט: "ישבתי איתו עכשיו עשרים דקות ושרתי לו 'ארוממך ה' כי דיליתני ולא שימחת אויביי לי' – שה' לא ישמח את האויבים שלנו. 'ה' אלוקיי שוועתי אליך ותרפאני, חייתני מיורדי בור' – זה היה השיר שלי איתו כל זמן הביקור", קולה נרעד, "זה הכי מבטא אותנו עכשיו".
שומרים על ההומור של אבא
יפי ושמונת הילדים ממתינים כבר שבוע לאבא ולבעל שיתעורר, "בקצב שלו, בסבלנות", היא אומרת. היא מדווחת על האופטימיות של הרופאים, וגם על זו שלהם. משפחת גליק המורחבת, כולל הילדים הנשואים, עזבה את ביתה בעתניאל ובשאר חלקי הארץ, ומאז ליל ההתנקשות היא שוכנת בחדרי האירוח בבית החולים שערי צדק בירושלים. "אנחנו פה איתו כל הזמן", אומרים הילדים, אשר מסבים יחד לשיח תוסס בלובי של חדרי ההארחה.
"נכנסנו לפני שבוע עם חולצה קצרה ומאז לא יצאנו. אין לנו מושג מה מזג האוויר בחוץ, אם יום או לילה". אווירת בית החולים בכלל ומצבו של האב יהודה בפרט, לא מעיבים על שמחת החיים הטבעית של בני המשפחה המלוכדת הזאת. "אנחנו לא נכנסים לדיכאון", הם אומרים, "כי גם אבא כזה. הוא מלא חוש הומור, ולקחנו את זה ממנו. את השמחה, לא לשקוע בעצב יותר מדי".
סדר היום שלהם כאן עמוס. הוא נע בין כתבים וצלמים להמוני המבקרים – חברים, בני משפחה ואישי ציבור רבים שבאים להזדהות. הם גם נכנסים כמובן לבקר את אבא, ממתינים במהלך שעות הניתוח ושומעים דיווח מהרופאים. החוסן המשפחתי המחויך מכסה על החשש העמוק לשלומו של ראש המשפחה, שעדיין זקוק ללא מעט רחמי שמיים. בשביל יפי, שכבר איבדה לפני שנים בעל שנפטר ממחלה קשה, והיא אמא צעירה לשני ילדים, הניסיון קשה שבעתיים. אבל דווקא הקשיים שחוותה, היא אומרת, טבעו בה אמונה עמוקה בנס שיגיע.
"יש לנו במשפחה חוויה צרובה של ישועת ה'. היו לנו הרבה ניסיונות במשפחה, 'ומכל צרה הצילני' – זה אנחנו. ראינו ישועות גדולות ובע"ה מחכים לראות ישועות גם הפעם". לבני הזוג גליק נולד ילד עם מום בלב, שנצרך לניתוחי לב פתוח אך הבריא לגמרי, וילד אחר נכווה קשות ונזקק לתקופה ממושכת של טיפולים, והיום הוא נשוי ואב לילד.
ההתנקשות נחתה עליהם בהפתעה, אבל לא מוחלטת. בני המשפחה התרגלו כבר שכאשר הם צועדים עם יהודה ברחוב הם צפויים לברכות ועידוד מיהודים, אבל גם לקללות, איומים וחרפות מערבים. ברשת החברתית היו לא מעט כתובות נאצה ואיומים נגדו. בריכוזי האוכלוסייה הערבית נפוצו פלאיירים שממוקדים בגליק עצמו, ובהם נכתב: "הג'ינג'י קורא לעלות להר הבית, ואתה עוד לא עלית?". "הוא הפך אצלם לסמל", אומרת יפי. עם זאת, בני המשפחה קיבלו החלטה אסטרטגית לא לבקר בפומבי את הממסד הביטחוני והתנהלותו מול יהודה, והם מסתפקים באמירה קצרה וחד משמעית ש"היו עליו איומים. זה היה ידוע וברור".
בבוקר יום ההתנקשות השתתפה יפי, עובדת סוציאלית במקצועה, בהשתלמות מקצועית באזור הדרום. לפני ששמה פעמיה לכנס הליב"ה בירושלים, ערכה מפגש חצי-משפחתי ביד בנימין עם שלושת ילדיה הנשואים והנכדים המתגוררים באזור. "הייתה לי שעה ממש כיפית, שעה של קורת רוח. ה' מקדים רפואה למכה. בדרך לירושלים התבייתי על השיר 'א‑לי אתה ואודך' – חשתי הודיה גדולה לה' על המתנה הזאת של המשפחה. כשהגעתי לבית החולים אחרי ההתנקשות וביקשתי מחגי, הבן הגדול, שיודיע לכולם וייקח אחריות, הייתה לי תחושה שהילדים הגדולים מנהיגים את המשפחה ברגעים האלה.
"הרגשתי איך הכול מושגח והקב"ה הכין הכול". יפי מלאת הודיה גם על חסדי ההשגחה בצד הפיזי: "העובדה שזה קרה אחרי שהוא חזר למשקל שלו, אחרי שביתת הרעב (שבה פתח בעקבות צו ההרחקה מהר הבית שהטילה עליו המשטרה, ח"ר). אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה אם הוא היה נפצע ככה, כשכולו עור ועצמות".
"חשבתי שאני הבאה בתור"
את רגע ההתנקשות היא חוותה כשישבה בתוך הרכב המשפחתי מול הכניסה לבית מורשת בגין, ממתינה ליהודה שיביא ציוד נוסף מהכנס ויעמיס אותו על הרכב. "בדיוק הייתי בשיחת טלפון עם חברה. ראיתי אותו יוצא החוצה ואז ירו בו. אמרתי לה: 'ירו ביהודה, תשלחי אמבולנס' וניתקתי. זחלתי מתחת להגה, כי חשבתי שאני הבאה בתור, וחייגתי למשטרה. רק אחרי כמה דקות של המתנה, כשהבנתי שהאירוע הסתיים, יצאתי. ראיתי את המעיל והפלאפון שלו זרוקים על הרצפה. פתחתי בזהירות את הדלת והכנסתי אותם לאוטו. עוד לא ראיתי את יהודה. אנשים עמדו סביבו וטיפלו בו. ניסיתי להתקרב ונשים צדיקות ניסו לחסום אותי, למנוע ממני את המראות הקשים".
הרגעים הראשונים אחרי ההתנקשות, באמבולנס ובבית החולים, היו רגעים קריטיים שבין חיים למוות. אילו מחשבות עוברות לך בראש?
"הייתי מאוד מגויסת, עניינית, פרקטית. פרט לכך הייתי ממוקדת בדיבור מול ריבונו של עולם, לומר לו שאני יודעת שכל מה שהוא עושה לי הוא מדויק ולטובתי. יחד עם זה, בכי וזעקה והתייפחות. אין לי מילים לכאב הזה, של תחנונים ורחמי שמיים, זה רק הוא. היה ברור שהרופאים וכולם הם רק שליחים, אבל כל הניסיון הזה מבחינתי מתנהל בשיח שלי איתו", הדמעות עולות בעיניה. "לא הסכמתי לשמוע כלום חוץ מלהתפלל. כל שנייה הוקדשה לדיבור אינטנסיבי עם הקב"ה". בתוך זמן קצר הגיעו הילדים, בוגרים כצעירים, והתקבצו יחד עם יפי לתפילה וזעקה משפחתית ברגעים הקריטיים שבהם נלחם האב על חייו. "נכנסנו לחדרון שליד המיון, ושרנו כולנו בבכי: אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה".
מאז אותו לילה חווים בני משפחת גליק שרשרת של ניסים בשיפור מצבו של האב, שלגופו נורו ארבעה כדורים מטווח אפס. מלבד העובדה שהוא נותר בחיים לאחר ירי כה קרוב ומדויק, מספרים בני המשפחה שהנס הנוסף הוא בנקודות החדירה של הקליעים, שהחמיצו במילימטרים איברים אסטרטגיים בגופו של האב.
ניצני הפעילות למען זכות התפילה היהודית בהר הבית נבטו אצל גליק לא מעט בעקבות הגירוש מגוש קטיף. את הגירוש עצמו, אותו מכנה יפי "פצע שמדמם אצלי עד היום", חוותה המשפחה מקרוב: אחיה של יפי הוא הרב שמואל טל, ראש ישיבת 'תורת החיים' שנעקרה מנווה דקלים.
יהודה, שהיה אז בעל משרה מכובדת ומסודרת במשרד הקליטה, לא יכול היה לשקוט על שמריו לנוכח האסון המתרגש. באותו זמן עסק בעבודה מאתגרת ומלאת סיפוק מבחינתו, שכללה בין השאר ליווי של עולי ברית המועצות בדרכם אל שמירת המצוות והיהדות. אבל מצפונו לא התיר לו להישאר לעבוד במשרד ממשלתי, כאשר אותה ממשלה מתכננת ומבצעת גירוש של אלפי יהודים מביתם.
"הוא התפטר ממשרד הקליטה, והתפקיד הבא שלו היה מנכ"ל מכון המקדש", מספרת יפי. "זה בא אצלו מתוך התובנה שהכול מתחיל מהר הבית, זה לב העניין. כל מה שקורה, ההתנתקות, המלחמות שאחר כך, 'צוק איתן' וכו' – הכול תוצאת משנה של אי פתרון העניין המרכזי של הר הבית". יפי מצטטת את המשפט שיהודה חזר עליו באותה תקופה: "אם לה' אין בית – אז גם לנו אין בית. השינוי צריך להתחיל מזה שלה' יהיה בית, ונוכל להתפלל אליו שם".
כבעלת משפחה ברוכת ילדים, לא חששת אז מהצעד של התפטרות? מגדיעת מקור הפרנסה?
"הצעד הזה בא מהמקום של הכעס והתסכול וחוסר האונים שכולנו הרגשנו אז. כל הזמן חיכינו שמישהו יעשה משהו, וכשיהודה בחר לעשות מה שעשה – ידעתי שריבונו של עולם יודע שזה אמיתי והוא ידאג לנו. יהודה הוא אדם מאוד אמיתי, והוא סחף אותי לכך שזה הדבר הנכון לעשות".
גליק שימש כמה כמנכ"ל מכון המקדש, ולאחר מכן עבר לפעילות עצמאית בנושא עידוד העליות להר הבית. כיום מרוכזת פעילותו תחת הכותרת של מיזם 'הליב"ה', שבראשו הוא עומד. עיקר הפעילות היא בתחום המודעות למקום הר הבית, לחשיבות העלייה אליו ולזכויות התפילה של יהודים במקום, כמו גם לבני דתות אחרות. המוטו של גליק בהקשר זה הוא הפסוק "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים".
בראיונות קודמים סיפר גליק על עיסוקו המרכזי כמדריך סיורים מדי יום על הר הבית, כאשר קבוצות המבקרים המגוונות כוללות יהודים שאינם חובשי כיפה, וגם רבים שאינם משתייכים כלל לדת ישראל. מדי שנה הוא גם עורך כנס לכלל פעילי וארגוני המקדש, במטרה לסכם את התקדמות הפעילות למען הר הבית ולתכנן את הצעדים הבאים. יריות המחבל פגעו בו בדיוק בסיום הכנס של השנה הזאת.
"כאן אסור לבכות!"
משפחת גליק חיה ומלווה מקרוב את פעילותו של האב. מחד, הם אומרים, אבא תמיד גונן עלינו כדי שההתמודדויות שהוא חווה לא יפריעו לשלווה המשפחתית. מאידך, נושא הר הבית נידון לא מעט על שולחן השבת, והילדים מכירים היטב את פעילותו הנחושה של האב והחזון שהוא נושא. חלק מהם גם נסחפו באופן אישי לתוך הפעילות, ברמות שונות. דווקא אחד מצעירי הילדים בחר להיכנס לעומק העשייה, יד ביד עם האב.
שחר, בן ארבע עשרה בלבד, מדבר ברהיטות ובידענות מפתיעה על המצב בהר הבית ועל הצורך בשינוי. את עלייתו הראשונה להר, בגיל חמש, הוא אינו זוכר היטב, אולם עלייתו לרגל בר המצווה שלו לפני כשנה חקוקה עמוק בלבו, בעיקר בשל הריבונות הערבית במקום וההשפלה שחווים היהודים. בבית הוא ספג את כל החוויות שסיפר אביו מהפעילות למען הר הבית, והתחום סקרן אותו.
הוא החל לעלות להר בתדירות גבוהה, "הבנתי שהמקום מצריך שינוי וצריך להביא אנשים לחזק את המקום". הוא החל לסייע לאביו בפעילויות השונות, תוך התמחות בתחום מולטימדיה וסרטונים. עתותיו הפנויות כיום מוקדשות ל'הליב"ה'. למרות גילו הצעיר, שחר כבר נכנס גם לתפקיד מדריך קבוצות בהר הבית, בדומה לאביו. את הידע הוא שואב מהסיורים הרבים בהר בהם שמע את הסבריו של אביו, "וגם דברים ששמעתי ממדריכים אחרים".
הבן הגדול חגי, שמלווה את הריאיון, חוזר ומדגיש את המסר העיקרי של אביו, שלדבריו הוא כה פשוט ופלורליסטי באופן אמיתי, עד שאין מי שיכול להתנגד אליו: "אבא מבקש דבר מאוד בסיסי, אפילו לא פוליטי. הוא רק מבקש שגם יהודים יוכלו להתפלל במקום הקדוש להם. בית תפילה לכל העמים – כולל יהודים. חופש פולחן בהר הבית זו בקשה כל כך פשוטה, שגם מי שמתנגד בעצמו לעלות להר, לא יכול להתעלם מהבקשה הבסיסית הזאת. הוא לא מבקש לפגוע באף אחד, רק לקבל את הזכות להתפלל במקום שקדוש לנו".
יפי עצמה חיה לצדו של בעלה הפעלתן, בעוד היא מתחזקת את חיי השגרה המשפחתיים. "אני מאוד שומרת על הפרטיות של הבית, לכן ההתגייסות דורשת ממני כוחות. אבל אני מאוד מעריכה את מסירות הנפש שלו, אני חושבת שאין דומה לה". לא מעט שנים חלפו עד שבשלה אצל יפי ההחלטה לעלות בעצמה להר הבית. לפני שנה עלתה להר בפעם הראשונה, ועד היום, כשהיא משחזרת את האירוע המטלטל שחוותה, היא מתקשה לעצור את הדמעות שמבקשות לפרוץ מעיניה.
"הפעם הראשונה הייתה חוויה מאוד קשה", היא משתפת, "למרות שראיתי מאות סרטונים מהעליות להר, ולכאורה לא היה מה שיתחדש לי. אבל הביזיון וההשפלה שחוויתי שם, הייתי חנוקה מדמעות. יהודה הזהיר אותי: 'אל תבכי, אסור לבכות כאן לפי חוקי הוואקף'. יש שם אנשים ונשים שמשלמים להם אלפי דולרים ליום כדי שייצמדו לשביל הסיור של היהודים ויפריעו להם, יצעקו, ידחפו, ישפילו. וכשיהודה עולה – אז באים פי כמה אנשים, קוראים לכולם לבוא. הלכנו שם וחטפנו קללות וצעקות, חוויה מאוד קשה. הרגשתי חנוקה מכאב, אבל אסור היה לבכות. הדמעות זלגו לי בשקט. כשיצאתי מההר נכנסתי לעזרת הנשים בבית הכנסת הקרוב, ופרצתי בבכי של הנשמה שלי. בדיוק הוציאו אז ספר תורה מהארון ואמרו את הפסוק: 'קומה ה' ויפוצו אויביך' – הרגשתי שה' שלח לי את הפסוק הזה", היא מוחה את עיניה וקולה נסדק, "אני מדברת עכשיו ואני מתחילה לבכות מחדש על הביזיון, חילול השם שהיה שם. ויחד עם זה – 'מוזר הייתי לאחיי ונוכרי לבני אמי' - מי שנמצא שם וזועק את הזעקה, הוא המוזר לכאורה".
הביקור הזה גרם לך להבין יותר את המוטיבציה של יהודה? את חשיבות הפעילות שלו?
"אין ספק", היא מהנהנת, "לכן אני באמת חושבת שזו גם הדרך המשובחת ביותר. כלומר, מי שלמד את ההלכות ועומד בכללים ורבותיו מתירים לו – שיעלה. מי שלא יכול, שילמד את ההלכות של הר הבית, בית המקדש. בלימוד יש גם ערך עצום של השתוקקות. מי שלא יכול ללמוד – שיתפלל. אנחנו מאמינים גדולים בתפילות. מי שיכול, שיתרום לכנסים, לפעילות ועוד".
יהודה עבר הרבה קשיים והתמודדויות במהלך הפעילות למען תפילה בהר הבית. היו לו רגעי שבירה?
"היו לו הרבה רגעים של קושי. היו גם רגעים שאני החלשתי אותו", היא מודה בכנות, "אבל יהודה תמיד אמר: אני לא אדם פרטי, אני שליח ציבור. וזה חייב אותו. אמרתי לו כמה פעמים: יאללה, אני לא יכולה יותר להכיל את זה", היא רומזת לחוסר האונים מול מערכות המדינה, שהקשו על בעלה, "אבל הוא הרגיש שזה לא משהו פרטי שלו, ולכן לא יכול היה להרים ידיים.
''אני זוכרת ששמעתי אותו פעם בהרצאה אומר משהו שמאוד שיקף לי את זה: לפני כמה שנים הגיע האפיפיור לביקור בארץ. הוא רצה לבקר בכותל, אבל רב הכותל התנגד ואמר שלא ייתכן שיסגרו את הכותל לתפילת יהודים בשביל הביקור, אפילו למשך חצי שעה. אז האפיפיור עלה להר הבית, ואז סגרו אותו – כמובן לתפילת יהודים. ויהודה שאל: יש מי שדורש את ה' במקום הזה? הוא הרגיש שהוא צריך לעשות את העבודה הזאת".
להערכתך, ניסיון ההתנקשות יחזק את יהודה בפעילות או ימתן אותו?
יפי מחייכת: "אני קודם כול רוצה לראות אותו בריא ושלם. אבל כמו שאני מכירה את הג'ינג'י שלי, אני אצטרך לריב איתו הרבה כדי שלא יעלה על הווספה למשימות הבאות".