ר' שלמה התגורר ביישוב כמה חודשים בשנה, ובעת שהותו היה המקום מוקד לעלייה לרגל. רבים ממעריציו נהגו להגיע למבוא מודיעים בעיקר לשבתות, ואפילו ישנו בשקי שינה כדי לשמוע אותו ולבלות במחיצתו.
ר' שלמה נהג לקיים קבלת שבת מיוחדת במינה שהייתה מעורבת בלימוד, תפילה ושירה והייתה נמשכת שעות אחדות. לאחריה נערכה סעודת שבת עוד כמה שעות, עד לפנות בוקר. וכך כל השבת הייתה מלווה בשירה אין סופית ומשולבת בהרצאות וסיפורי חסידים.
פעם, באחת התקופות שבהן שהה ר' שלמה במושב, שני אנשים מפוקפקים השתלטו על בית עזוב בפאתי היישוב. תושבי המקום החלו לחשוש מפניהם. השלווה שהייתה נסוכה על הקהילה המשפחתית השקטה הופרה בבת אחת על ידי קולות זרים מטרידים של צווחות שכרות, מוזיקה רועשת וזגוגיות מתנפצות מדי פעם.
קבוצה של גברים הגיעה לבית כדי לדבר עם הפולשים. כתלמידיו של ר' שלמה, הספוגים ברוחו האוהבת, לא העלו בדעתם לפנות למשטרה כדי שתוציאם בכוח. הם ניסו בתחילה להסביר להם כי עליהם לעזוב את הבית. לאחר מכן ניסו לפתות אותם בכל מיני ריצויים, ולבסוף ממש התחננו באוזני שני הזרים שיעזבו את המקום.
כל תחנוניהם נפלו על אוזניים ערלות. שני המסתננים הגיבו בנחרת בוז זועפת, והחוו לעברם תנועה גסה.
"מוכרחים לקרוא לשלמה", סיכמו ביניהם החברים בצער, אף על פי שמאוד לא רצו להפריע לר' שלמה שישן באותה שעה ולסבכו במהומה אפשרית. הם ידעו שנוכחותו האוהבת וההילה המיוחדת שאפפה אותו פעלו נפלאות בעבר גם על הטיפוסים העקשניים ביותר. החברים האמינו כי לבו החם של ר' שלמה מסוגל למוסס אפילו את המצב הרגיש ביותר. כך ניגשו בהיסוס לביתו והקישו על דלתו.
ר' שלמה הגיע למקום עם החברים. הוא החל להתחנן אליהם ברוך המיוחד שלו, אבל לא הצליח להשיג את התוצאה המיוחלת. שני הפולשים השמיעו קולות גסים ביתר שאת, צהלו לקראתו בבוז והתגרו בו בעזות מצח.
"הרב קרליבך, אתה משוגע", לגלג אחד מהם, "אתה צריך ללכת לבית משוגעים".
"אתה אפס מאופס", החרה אחריו חברו, "אתה צריך בכלל להיות בכלא".
השניים השמיעו נחרות לעג וצחוקים פרועים, והיו מדושני עונג מפניני חוכמתם.
ר' שלמה התעלם מהתנהגותם הפרועה ומלעגם המר והמשיך להפציר בהם בתחינות מתוקות. אחרי שעה ארוכה נאלץ גם הוא להרים ידיים. כאשר פנה לעזוב את המקום אמר לחברים שהיו עמו: "אני יודע שקשה לכם, אבל פשוט חכו בסבלנות ותראו איך שהם יעזבו מעצמם".
ואכן, כעבור כמה ימים נעלמו השניים מהבית והשלווה חזרה ליישוב.
כשבוע לאחר מכן, אחד מתושבי המושב נסע לבקר בתל אביב וחזר משם עם ידיעה מפתיעה. "אתם לא תאמינו", החל לספר לחבריו, "אתם זוכרים את שני הפולשים ומה שהם אמרו לשלמה? אתם יודעים מה קרה להם?"
החברים נדו בראשם, מסוקרנים לשמוע את דבריו.
"אחרי שהשניים עזבו את המושב, הם נסעו לתל אביב, ושם חוללו איזו מהומה עד שנעצרו על ידי המשטרה".
"ועכשיו שימו לב", המשיך המספר, "הפולש שאמר לשלמה שהוא משוגע ושעליו להיות בבית משוגעים, אושפז במוסד לחולי נפש, ואילו זה שאמר לשלמה שהוא צריך ללכת לבית כלא, גמר בעצמו בכלא...".
אצל כל רבי אחר הסיפור היה נגמר בנקודה הזאת, אבל צריך לזכור שכאן מדובר על ר' שלמה קרליבך. מה עשה כאשר נודע לו הדבר? הוא נסע מיד לתל אביב כדי לברר היכן נמצאים שני הפולשים, ולאחר דרישה וחקירה הצליח לברר את מקומו של כל אחד מהם. אחר כך המשיך במשימתו. תחילה נסע לצדה האחד של תל אביב כדי לפגוש את הפולש שהיה מאושפז במוסד, ואחר כך נסע לצדה השני של העיר כדי לבקר את הפולש שהיה במעצר.
על פי הספר 'הרבי מקרן הרחוב'
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]