חטאם של הסדומיים - חומרנות
חטאם של אנשי סדום היה שהאמינו בחומרנות שהיא תכלית חייו של האדם. אותה העריצו, לה הקריבו קרבנות, וכל חוקיהם כוונו למענה. חייו של עשיר נחשבו אצלם כחיים שיש בהם ערך, ולכן ראוי שימשיכו העשירים להרוויח ולהתעשר. לעומת זאת חייו של עני לא נחשבו אצלם כבעלי ערך, ולכן דאגו שהעניים ימותו, או לכל הפחות ייעלמו ממדינתם. לכן הענישו בחומרה נוראה את מי שנתן צדקה לעניים, וראו בו כופר ומתריס כנגד אלילי כספם וזהבם.
לעומת אברהם אבינו שהיה מחזר אחר אורחים, אמרו אנשי סדום: למה לנו עוברי דרכים? שאין באים אלינו אלא לחסר אותנו ממון. תיקנו שלא יארחו יותר שום אורח. ואם היה בא בקרבם אורח עם ממון, היו מוצאים תואנה חוקית להורגו וליטול את ממונו, כפי שרצו לעשות למלאכים שבאו אצל לוט (עיין סנהדרין קט, א‑ב).
גם הנפש לא תימלא
אבל כמה שירוויח אדם ויתעשר, יקנה בגדים ורהיטים, בתים ומכוניות, חייו לא יהיו טובים יותר. כיסופיו הפנימיים הם לחיים עשירים ברוח, בערכים. להפך, הריצה אחר האתגר הלא נכון, שאינו מביא לסיפוק אמיתי, רק תעשה את החיים שלו חלולים יותר. החורבן שבא על סדום ביטא את המציאות האמיתית של אלה שכל חייהם סביב החומרנות - אין בהם נשמה והם נחרבים, ואפילו האדמה שהם משאירים אחריהם נותרת שוממה.
סיגי סדום בימינו
בימינו, לאחר שערכי התנ"ך נפוצו בעולם, כבר אין כמעט רשעים שמעזים להצהיר הצהרות מרושעות כמו אנשי סדום, אבל סיגים רבים מהסדומיות עדיין נותרו. רבים מאמינים שערכו של האדם נמדד לפי עושרו, לפי הבית שבו הוא מתגורר, לפי הרכב שברשותו ולפי המותגים שהוא לובש. להקות של חנפנים ומעריצים מקיפות את העשירים. כלי התקשורת עוסקים באירועים הנוצצים שהם מארגנים, כאילו אלה הם החיים האמיתיים. גם רוב נבחרי הציבור סוגדים להם.
אחר כך, כאשר העשירים פוגעים במשאבי הטבע ובאינטרסים הציבוריים או עושקים את עובדיהם - מעטים מעזים לעמוד כנגדם. כך הם קונים מהמדינה חברות ברבע מחיר, מקימים קרטלים, מונעים תחרות הוגנת, מעלים מחירים וממשיכים להתעשר על חשבון האזרחים. זה המחיר שהציבור משלם על טיפשות סגידתו לאילי ההון.
החיים במינוס
אנשים רבים אומרים: אנחנו לא מעריצים עשירים וגם לא שופטים אדם לפי רמת הכנסתו. ואף על פי כן גם הם משועבדים לתרבות החומרנית. עובדה שהם מסיימים את החודש עם מינוס בבנק. הם מרגישים שהם מוכרחים לקנות עוד ועוד, וכמה שירוויחו - תמיד ימצאו סיבות להוציא את כל הכסף שברשותם. כשהרוויחו שבעת אלפים שקלים האמינו שאם ירוויחו שמונת אלפים לא יחסר להם דבר. והנה, כשהם מרוויחים עשרת אלפים הם טוענים שהם צריכים עוד אלפיים לחודש, וגם כשהכנסתם עלתה ל‑15 אלף מתברר שהם זקוקים לעוד.
החיים סביב החומרנות יוצרים תחושת ריקנות וחיסרון.
הפתרון: חיי רוח
הפתרון לכך הוא לדעת שתכליתו האמיתית של האדם היא רוחנית. הכסף והרכוש הם כלים חשובים לסיוע לחיי הרוח, אבל הם אינם התכלית. כאשר אדם עסוק כל הזמן בכספו וברכושו, הוא הופך את היוצרות. הכלים הופכים אצלו לייעוד, וממילא חייו אינם חיים.
אם יזכה לעשות חשבון נפש אמיתי, יראה שאת רוב כספו הוציא על מותרות, ואת הדברים החשובים הזניח. לא השקיע מספיק בהרחבת משפחתו ובהענקת חינוך ערכי, לא השאיר לעצמו זמן ללימוד ולמעשים טובים.
החברה
הבעיה היא שגם מי שמצליח למלא את חייו בתכנים רוחניים, יודע ליהנות מלימוד, שמח לעזור לחבריו, לתרום לחברה וליישב את הארץ - בעל כורחו הוא מושפע מהתרבות החומרנית שמסביבו אשר מכתיבה רמת חיים שמי שאינו עומד בה מרגיש מסכן.
החברה מכתיבה רמת דיור גבוהה מדי, ואפילו בתחום החינוך התורני - החברה מכתיבה עלויות גבוהות מדי. רק חברה שתציב לעצמה אידיאלים ערכיים, תוכל ליצור פתרון לבעיה זו. אחד העקרונות שצריכים להנחות חברה כזאת הוא שאדם שמשתכר שכר מינימום צריך להסתדר באופן סביר, בלי צדקות וחסדים.
לא ייתכן שבדור כמו שלנו, שרמת החיים עלתה פלאים, וגם מי שמשתכר שכר מינימום יכול לחיות כפי שחיו עשירים לפני חמישים שנה, יהיו כל כך הרבה אנשים שירגישו שאינם יכולים לקנות בית, לגדל ילדים ולהעניק להם חינוך איכותי.
כדי להשתחרר באופן שלם מעול החומרנות, יש צורך לבנות חברה שמציבה את ערכיה הרוחניים בראש. שמבינה את חשיבותו הגדולה של החומר ככלי, אבל אינה הופכת אותו לערך שדוחק וחונק את הערכים הרוחניים. זה הייעוד שהוטל על עם ישראל להיות עם סגולה, לגלות את השכינה בעולם ולהיות מופת ודוגמה לכל העמים, עד שתמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
סיפור
בשבת שבה אנו לומדים על מצוות הכנסת אורחים, חשבתי להוסיף סיפור נאה על כך.
מנהג יפה הנהיגה אשתי הרבנית ביישוב הר ברכה. בחול המועד סוכות מתאספות הנשים למסיבת חג, וכל אישה שיש לה סיפור יפה, מחכים ומעשיר מחוויות החג או השנה, משתפת בו את חברותיה. לא במקרה נבחר חג הסוכות למסיבה זו, שכן חג הסוכות הוא חג האסיף, שבו אנו אוספים את כל הדברים הטובים שאירעו לנו במשך השנה, ועל כן השמחה בו בולטת במיוחד.
סיפורים יפים מאוד מסופרים שם, ותוך ימים אחדים גם הגברים ביישוב מכירים את הסיפורים המעניינים ומעבירים אותם הלאה.
וכך סיפרה השנה אישה כבת שלושים: "אבי נפטר לפני כ‑15 שנה, כחודש לאחר חג הסוכות שכה אהב. מאז ניסינו אנחנו הילדים למלא את החלל בעבור אמי. האחיות הגדולות הזמינו תמיד את אמי להתארח אצלן, אך היא העדיפה להישאר בבית. כבת הצעירה במשפחה, נותרתי עם אמי לעשות את החג בבית. לשם קיום מצוות הסוכה, היינו הולכות בחג ובשבת לאכול בסוכת בית הכנסת הסמוך. לאחר נישואיי, גם אני כמו אחיותיי הייתי מקיימת את המנהג הקבוע ומזמינה את אמי להתארח אצלנו בחג, והיא כמנהגה סירבה. כך היה גם השנה.
כבת הצעירה לא הרגשתי שעליי מוטלת האחריות לנסות לשנות את מנהגה, אך לאחר הדלקת נרות החג הציפו את לבי תחושות של צער. מצד אחד מצווה לשמוח בחג, ומצד שני מחשבותיי נדדו אל אמי שנמצאת לבדה. לפני שבעלי חזר מתפילת החג התיישבתי וקראתי את מאמרו של הרב ב'רביבים', שעסק בין היתר במצווה הגדולה שלנו לשמח את היתומים והאלמנות, שהאירוח שלהם בסוכה הוא מצוות האושפיזין האמיתית.
שוחחתי על כך עם בעלי ובלבנו גמלה החלטה שנעשה כל מאמץ על מנת להזמין את אמי לשבת חול המועד, כדי שתחגוג עמנו בסוכתנו. הבנו שייתכן שמה שמונע מאמי לבוא הוא קשיי הנסיעה, וכן הקושי לעזוב את שתי חברותיה הטובות. מדובר בשתי שכנות וחברות טובות שאני מכירה מילדותי, שגם הן אלמנות. האחת מעל גיל 80, והשנייה בשנות ה‑60 לחייה, שהתאלמנה לאחרונה. השלוש תומכות זו בזו ואוכלות יחד את רוב סעודות השבת.
מיד בצאת החג טלפנתי לאמי והזמנתי אותה ואת חברותיה לשבת, והודעתי לה שכדי למנוע מהן את טורח הנסיעה, אסע לקחתן במכונית ואחזיר אותן במוצאי השבת. אמי ניסתה להניא אותי מהחלטתי בשל טורח הנסיעה והטרחה שבהכנת שבת תוך יום (החג היה ביום חמישי), וזאת בנוסף לטיפול בילדים הקטנים. אך אני נשארתי דבקה בהחלטתי. היא התפעלה מכך מאוד, ואחרי שהבינה שאני רצינית בהזמנה של שתי השכנות, שמחה והסכימה להעביר את ההזמנה לשתיהן. גם חברותיה שמחו מאוד, ותוך זמן קצר היא הודיעה שהן יבואו. בעלי ואני התחלנו מיד בארגון הבית והבישולים, כדי שהשבת תהיה שמחה ומלאה בכל טוב, עם כל הסלטים והבישולים הנהוגים אצל עולי מרוקו. למחרת ביום שישי המשכנו בהכנות המרובות ובצהריים השארתי את בעלי והילדים ויצאתי לקחת אותן.
כבר כשהגעתי לביתה של אמי הייתה ניכרת ההתרגשות והשמחה הגדולה שלהן. ככל שהתקרבנו יותר להר ברכה, השמחה והאושר עלו, תוך שהן מביטות בנוף השומרון ולא מפסיקות להתפעל מההרים ומהיישובים היהודיים שנראים בדרך, ושמחות לקראת השבת המשותפת שלנו.
הגענו הביתה, ונחפזנו להשלים את ההכנות לשבת. הגענו לרגע הדלקת הנרות, השבת נכנסה ועמה השלווה, החום והאהבה שעוטפים את כולנו יחד.
במהלך השבת הן התפעלו מכל דבר - מהנוף, מאוויר ההרים הצלול, מהילדים שהתרגשו מנוכחותן, מהריחות של הבישולים, מהערבות ההדדית שבין השכנים. בבוקר נשארתי לשכב מעט במיטתי, והנה אני שומעת את האורחות מדברות זו עם זו בסלון, ומתפעלות מהשקט והשלווה ומכך שזכו לישון לילה שלם ברציפות. אחת אמרה: בביתי אני תמיד מתעוררת בארבע, והנה פה בשקט של היישוב ישנתי עד שבע בבוקר.
כדי לכבדן, בעלי לקח אותן למניין המרוקאי שבישיבה (במקום המניין בנוסח הירושלמי שלו), והן כל כך התפעלו מהנוסח המדויק ומהילד הנחמד ששר יחד עם החזן, ואמרו שעשרות שנים לא שמעו תפילה יפה ממש כמו ששמעו בילדותן. זאת למרות שהן מתפללות מדי שבת בבית כנסת מרוקאי.
בצאת השבת הן לא הפסיקו לשבח את האווירה הטובה, וכך יצאו לדרך לביתן יחד עם בעלי, שגם אותו לא הפסיקו לברך כל הדרך. הן כמובן לא שכחו לספר לכולם, לילדים ולבני משפחתן על השבת השמחה שהייתה להן.
יצאנו מהשבת מאושרים על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו. ואין ספק שיותר ממה שזכינו לשמח אותן - שמחנו אנו".
לתגובות: ravmel@gmail.com
שאלות ותשובות עם הרב אליעזר מלמד באתר: www.yeshiva.org.il