1.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את ר' שלמה קרליבך.
לפני עשרים שנה ושלושה חודשים, בקיץ תשנ"ד, נסעתי עם חברי הטוב יוחנן לפסטיבל הכליזמרים בצפת. הכול הלך על הצד הגרוע ביותר: התעכבנו בדרך כי לא עצרו לנו לטרמפים, החדר שמישהו מהישיבה הבטיח לסדר לנו כדי שנוכל לישון בו התברר כלא ראוי ללינת אדם ואפילו אוכל בקושי היה לנו. וכך מצאנו את עצמנו, שני נערים, משוטטים עייפים ורעבים בעיר, עם מעט מאוד כסף בכיס. פתאום עצרה לידנו בחריקת בלמים מכונית סובארו מעוכה, ומתוכה הגיח ראש של היפי שקרא לעברנו: "הו, בחורים, אתם תוכלו לעזור לי!". אנחנו? לעזור? תראה איך אנחנו נראים.
אבל הטיפוס הצבעוני הזה, שנראה היה כאילו לא התקלח הרבה יותר זמן מאיתנו, הצביע על הגיטרה שהייתה תלויה על כתפו של יוחנן חברי ואמר: "אני חייב דחוף גיטרה. אכפת לכם להלוות לי אותה? רק לחצי שעה". שאלנו אותו מה מטרת ההלוואה, והוא אמר: "עוד כמה דקות בבית אבות, שם, בכניסה לעיר, ר' שלוימה קרליבך מופיע לזקנים ואנחנו חייבים גיטרה".
היום לכל נער שמקליט שיר יש כבר דובר, יחצ"ן, אסטרטג ומפיק, אבל קרליבך כידוע התנהל בלי כל אלה. וגם בלי ציוד מוזיקלי, מתברר. הכול היה זרוק, ספונטני, זורם, מעכשיו לעכשיו. קרליבכי. התרגשנו מעצם הבקשה, ורגע לפני שהבחור סגר את הבגאז' של הרכב על הגיטרה קפצנו לתוך הסובארו והודענו לו: "אנחנו באים יחד איתה!".
2.
למה בעצם אני כותב שוב ושוב על קרליבך? כי זה חזק ממני. אני לא רואה בו רבי ולא אדמו"ר (תופעה שבהחלט מתפתחת משום מה בשנים האחרונות), אבל אני כן רואה בו מקור השראה גדול. רק תחשבו איך היו נראים המוזיקה שלנו, החגים שלנו, השמחות שלנו, התפילה שלנו וכל כך הרבה מהעולם הרוחני שלנו – בלעדיו.
ומה שבאמת מדהים זה ששני עשורים אחרי שנפטר – הוא ממשיך להלחין ולהוציא להיטים חדשים. מדי כמה חודשים נחשפות הקלטות ישנות במרתפים ובבוידעמים (ר' שלמה מן הסתם היה אומר "הבוידעמים הקדושים", או "הבוידעמים הקדושות") עם איזה לחן שהוקלט לפני שלושים שנה או ניגון מסתורי שכאילו קרליבך החביא בצד כדי שנגלה אותו דווקא השנה.
אז לרגל מלאות עשרים שנה לפטירתו, במוצאי שבת הקרובה, קבלו שני סיפורי קרליבך. לא סיפורים שהוא סיפר אלא סיפורים עליו. על האיש שלא מפסיק לשיר ולרגש, גם אחרי עשרים שנה בקבר.
3.
בחזרה לצפת. המחלקה הסיעודית בבית האבות הצפתי ההוא הייתה המקום האחרון בעולם שבו חיכו לקרליבך.
בזה אחר זה הובלו הקשישים שהיו ברובם מרותקים לכיסאות גלגלים אל רחבת הדשא, שם הייתה אמורה להתחיל בכל רגע ההופעה. הסתכלתי על הקהל שלפניו היה אמור להופיע קרליבך. הם ישבו שם בוהים בחלל האוויר (בשנים ההן אפילו לא היה ליד כל אחד מהם פיליפיני). אני זוכר שחשבתי לעצמי: ריבונו של עולם, איך אפשר להופיע לפני קהל כזה? הרי מדכא רק לעמוד ולהסתכל עליהם, אז לשיר, ולשמוח?
אבל מי שמחפש גיטרה כמה דקות לפני ההופעה, גם לא מעקם את האף מול שום סוג של קהל. קרליבך ראה את הדברים אחרת. "המקום הזה מלא חן", אמר וחזר ואמר. הוא עצם את עיניו והתחיל לשיר בהתלהבות. ולאחר כמה רגעים – תחיית המתים. הזקנים (ה"מתוקים מדבש", כלשונו) פשוט התחילו להתעורר, זקן זקן וכוחו הוא. חלק מחאו כפיים, חלק זמזמו ולא ייאמן, היו גם כאלה שממש רקדו משמחה. נאמר זאת כך: זקני צפת לא זוכרים הופעה כזאת.
בסוף ההופעה, קצת לפני שהגיטרה חזרה אלינו, פנה ר' שלמה לקהל הגריאטרי ואמר כך: "אני יודע, אתם כבר לא כל כך צעירים, לא תמיד מרגישים טוב, ובוודאי הרבה פעמים אתם אומרים לעצמכם: אנחנו כבר זקנים וחולים שלא מועילים כלום, מי בכלל צריך אותנו בעולם? אבל אני אומר לכם: להפך! אנחנו צריכים אתכם, אנחנו חייבים אתכם! שהרי בכל רגע אמור לבוא המשיח שיצטרך להגשים את כל נבואות הגאולה, וביניהן את נבואת זכריה 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים'. ואז, מה יעשה המשיח אם לא יהיו לו זקנים וזקנות?"
זה היה בחודש אב תשנ"ד. שלושה חודשים אחר כך, בט"ז חשוון תשנ"ה, קרליבך עצמו נפטר, בן כמעט שבעים. ואז קלטתי פתאום שהיהודי האנרגטי ומלא החיים הזה, איש בלי גיל, שניסה להקפיץ ולהלהיב את כל הקשישים בצפת, לא היה כל כך צעיר בעצמו.
4.
את הסיפור השני שמעתי ממש לאחרונה. פגשתי במקרה את הזמר דדי גראוכר ובין בדיחה לבדיחה הוא אמר פתאום ברצינות: "אוי, תשמע סיפור מרגש על קרליבך".
בתחילת שנות התשעים, כשכוכבו של דדי דרך בארצות הברית, הוא הוזמן להופעה במסגרת קונצרט שהפיק בבולטימור ארגון NCSY שעושה רבות למען קירוב סטודנטים יהודים בקמפוסים באמריקה. המפיקים חיפשו זמר שיפתח את ההופעה ובחרו בקרליבך. היום זה בלתי נתפס, לחשוב על קרליבך כ"זמר חימום" של דדי, אבל אלה היו ימיו הגדולים של דדי, וימיו הפחות גדולים של קרליבך.
ואז התחיל משא ומתן עם ר' שלמה. כמה הוא רוצה בעבור ביצוע שלושה-ארבעה שירים בפתיחת המופע? קרליבך דרש 3,000 דולר. ההפקה הסכימה רק ל 2,000. קרליבך התעקש על הסכום שנקב, המפיק אמר שאין תקציב, והתחיל דין ודברים שבסופו כמעט ויתרו על ההופעה שלו, אבל בסוף איכשהו התרצו והסכימו לסכום שביקש.
המופע מתחיל, קרליבך שר כמה שירים, אחר כך עולה דדי, מחיאות כפיים, יורדים מהבמה, והמפיק נותן מאחורי הקלעים לקרליבך את הסכום שסוכם עליו.
מאוחר בלילה, רגע לפני שקרליבך עוזב המקום, ניגשים אליו ביציאה זוג היפים. "ר' שלוימה", הם אומרים לו, "אנחנו כל כך שמחים שפגשנו אותך. התחתנו לפני כמה ימים. ממש עכשיו נגמרו השבע ברכות, ואין לנו סנט על הנשמה. לא לבית, לא למכונת כביסה. אנחנו ממש חייבים עזרה. אולי תוכל לתת לנו קצת צדקה?".
קרליבך התבונן בהם שנייה, הבין שמדובר במצוות הכנסת כלה וחתן ושלח יד לכיס. הייתה שם מעטפה ובה 3,000 דולר טריים, והוא פשוט נתן אותה כמו שהיא לזוג הצעיר.
דדי גראוכר סיפר לי שהוא הביט נדהם בקרליבך ואמר לו: "אני לא מבין, אם בכזאת קלות אתה מוותר על כל הכסף שהרווחת הרגע, למה במשך כל כך הרבה זמן שיגעת את ההפקה על עוד אלף דולר?"
וקרליבך ענה: "עכשיו הבנתי למה התווכחתי כל כך הרבה. כנראה שהחתן והכלה האלה היו צריכים 3,000 דולר. לא 2,000".
צילום סלולארי:
את הסטיקר הזה ראיתי ברחוב יפו בירושלים לפני כמה שבועות, עוד לפני הפרשיות הראשונות של ספר בראשית, שבהן הוא רלוונטי במיוחד. מעניין מי האיש שהחליט לצייר את האוהל של אברהם אבינו, שהיה פתוח לארבע רוחות השמיים, ואת העץ שליד האוהל, ולצדם הסלוגן: "אני ממש אוהב את אברהם אבינו". גם אני. ממש.