1. בספרו "1984" מצייר הסופר ג'ורג' אורוול את דמותה של "אוקיאניה", מדינה טוטליטרית שבה האזרחים נמצאים תחת עינו הפקוחה של "האח הגדול", שליט המפלגה השולטת במדינה.
שלוש סיסמאותיה של מפלגת ה"סוצאנג", המפלגה השלטת במדינה, המוחדרות למוחותיהם של כלל האזרחים, הן "מלחמה היא שלום", "חירות היא עבדות", "בערות היא כוח".
הרעיון הוא פשוט, אם תסביר לאנשים מספיק פעמים עד כמה החירות היא עבדות, והמלחמה היא שלום, בסוף הם יאמינו לך. אין משפט או הטענה, מופרכים ככל שיהיו במבט ראשון, שלא ניתן להוכיח את ההיגיון לכאורה הטמון בהם במהלך לוגי לולייני כזה או אחר. בסופו של דבר התעמולה גוברת על ההיגיון. הדרך היחידה לסדר את המחשבה, היא לחזור לאמיתות הפשוטות ולהיזכר שעבדות היא עבדות, חירות היא חירות, מלחמה היא מלחמה ושלום הוא שלום.
2. מקרה כזה הוא המקרה המוזר של "חוק ישראל היום". לא ברור כיצד קרה שפוליטיקאים בכירים מוכנים לחתום ולהביע תמיכה בחוק הזה. למי ששכח נזכיר, כי החוק אוסר על קיומו של חינמון יומי מהיקף תפוצה מסוים והיקף תוכן מסוים.
בדיוק כמו בספר 1984, גם כאן הכותרת היא בסגנון "חירות היא עבדות", ושמה של הצעת החוק, שמטרתה בפועל היא סגירת עיתון, הוא "הצעת חוק לקידום והגנת העיתונות הכתובה בישראל". כיצד נקדם את העיתונות? על ידי סגירת עיתון. אכן נפלאות הן דרכיה של החשיבה האנושית.
נפלאות כל כך, שתשעה חברי כנסת, כמה מהם אנשים רציניים ומביני עניין, חתמו על החוק כיוזמים. איתן כבל, רוברט אילטוב, איילת שקד, אלעזר שטרן, אריאל אטיאס, יצחק וקנין, יצחק כהן, אילן גילאון ויואל רזבוזוב, הם כולם ח"כים רציניים, מביני עניין, ולמרות זאת חתימותיהם, מתנוססות באופן מוזר על הצעת חוק בעייתית כל כך.
בעייתית עד כדי כך שאפילו היועץ המשפטי לממשלה, שלא מלקק דבש מידיו של העיתון, מצא לנכון להבהיר ליוזמים ולשרים התומכים בהם שיש כאן בעיה, ושלמעשה החוק סותר את חירויות היסוד המובטחות בין השאר בחוק יסוד חופש העיסוק.
3. מוזרה עוד יותר היא התופעה, כאשר מסתכלים על שוק הדעות בתקשורת הישראלית. "ישראל היום" רחוק מלהיות עיתון כוס התה שלי. למעשה, כמי שעובד בעיתונות, קריאת העיתונים כולם היא עבורי מטלה ממטלות העבודה ולא משהו שאני עושה בשביל הכיף, וישראל היום איננו חריג מהבחינה הזו. למרות זאת, לא ניתן להתכחש לעובדה שישראל היום מצוי מבחינת סדר היום שהוא מציג בצד הימני של המפה הפוליטית. לאור זאת קשה להבין, כיצד בכירים מאוד בבית היהודי הביעו בעבר תמיכה בחוק, וגם כיום אינם מתכוונים להתנגד לו.
לא רבים הם העיתונים שבהם זכותנו על הארץ איננה מילה גסה ויהדותה של המדינה היא מקור לגאווה. ישראל היום הוא אחד מהם. סגירתו של ישראל היום עלולה להותיר אותנו עם שוק תקשורת שמאלי בהרבה. בשוק תקשורת כזה, גם אותם חלקים בימין שאינם יקירי העיתון, יחושו תחושת מצור מחשבתי קשה הרבה יותר.
4. בשוליים קשה להימנע מלהעיר הערה משמעותית מאוד כלפי ישראל היום. את הכינוי "ביביתון", שאני רחוק מלהזדהות איתו, רכש לו ישראל היום ביושר. ההתיישרות המערכתית המלאה עם הקו של ראש הממשלה ומיקוד מתקפות על יריביו כולם, אלו שבתוך הנגמ"ש ואלו שמחוצה לו, לא מריחה טוב. מי שרוצה להינות מהיותו מייצג של קו לאומי, חייב להרחיב את גבולות נאמנותו לגזרה רחבה יותר מאשר נתניהו ומקורביו.
מבחנו הגדול של העיתון יהיה במערכת הבחירות הקרובה. אם העיתון יתגייס פעם נוספת באופן בוטה לטובתו של מועמד אחד ומפלגה אחת, הוא יוכיח שיש לא מעט צדק בטענות של יריביו. רק הצגת עמדה מאוזנת תסיר את לזות השפתיים מעל העיתון ותמנע את חזרתה של הצעת החוק גם בקדנציה הבאה.