ימים קשים עוברים על עם ישראל.
גם אם מנסים להתעלם, אי אפשר להסיר את המבט מתמונות הצעירים שנרצחו בשבועות האחרונים, הקטנה שבהם פעוטה שירדה לעולם לשלושה חודשיים בלבד.
הלב לא יכול להכיל, לראש קשה לתפוס איך הם קמו בבוקר, חשבו מה הם הולכים לעשות היום, וברגע אחד בו אדם שטוף שנאה החליט לבצע את זממו הוא עצר את יומם, גדע את חייהם.
עם ישראל עובר תהליך, כבר שנים רבות שהוא מתקדם אל עבר הגאולה, נוגע- לא נוגע. רגעים מסוימים חשבנו, שהנה, הגאולה כבר כאן, ולרגעים הרגשנו שהתרחקה מאיתנו. מהי בכלל אותה גאולה? איך אנחנו מדמיינים את אותה גאולה? כמעין עולם הבא, חיים שיש בהם טוב, שדברים בהם ברורים, שנוכחות ה' היא לא משהו שצריך לחפש ולעמול עליו כל כך עמוק, היא שם.
גאולה היא ימים יפים, בהם עם ישראל מחובר אחד לשני ולבוראו. בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם ועתיד להבנות מתוך אהבת חינם. אהבה, האם היא עדין כאן בינינו? האם היא קיימת?
אני מודה, בשבוע שעבר היו לי ספקות. בין הידיעות שכתבתי היו גם ידיעות על עצרת רבין של תנועות הנוער. סביב העצרת החלו וויכוחים, ריבים קטנים בין תנועות הנוער הדתיות. ריבים שסחפו אחריהם שלל תגובות מצד בוגרים, מדריכים, חניכים. תגובות קשות, נוראיות. תגובות בהם היו הקנטות, ראייה שיש בה רע כלפי אנשים שפועלים את חייהם בכדי לעשות טוב. בין הידיעות, האמירות ששמעתי מתנועות הנוער והתגובות חשבתי לעצמי, מה קורה פה? לאן נעלמה האחדות הנפלאה של ימי 'צוק איתן'? האחדות אותה למדנו משלוש אמהות הנערים החטופים, שהפכו לגיבורות לא רק בשל הטרגדיה שפקדה אותם, אלא בשל התהליך הענק, לימוד האחדות והאמונה שהם העבירו לעם ישראל.
איך ייתכן ששלוש תנועות נוער דתיות, שרוצות לעשות באמת ובתמים רק טוב בעולם, לא מצליחות להימנע מחיכוכים? איך לא מצליחים לקיים שיח בוגר סביב הנושא בו יש כבוד הדדי אחד כלפי דעתו של השני, בו יש הכלה? זה לא משנה איזה תנועה "צודקת" וזה בסדר שיש מחלוקות, כל עוד במחלוקות עם ישראל מדבר יפה אחד לשני, מכבד, כן, כן, גם בתגובות באינטרנט בהם לא רואים מי עומד מולנו, ואולי דווקא שם יותר. משנה שכל אחד ינסה להבין את הטוב שיש באדם השני, גם אם הוא פועל שונה ממנו, משנה שנשאר מאוחדים בכל רגע ורגע ולא רק בתקופות מסוימות, לא רק כשהאויב עומד למולנו ומזכיר לנו, שבעצם, בשבילו, כולנו אותו דבר, כולנו עם אחד.