"הי, ילד, מה קורה? למה אתה בוכה ככה? אל תבכה, חבל על הדמעות, נשמה. רוצה סוכרייה? בדיוק יש לי אחת בכיס... אמא לא מרשה לקחת מזרים? צודקת, אני לא נעלב. אבל אתה לא צריך לפחד ממני, משמעון הזקן. יש כאן הרבה אנשים ברחוב, אני רק אשב לידך על הספסל ואנוח קצת. הרגליים שלי הורגות אותי, כבר שעתיים אני מטאטא את הרחוב.
"נו, אז אתה רוצה לספר לי למה יש לך פרצוף תשעה באב? ספר, חמוד. מבטיח לך שתרגיש יותר טוב.
"אז בוא נראה אם הבנתי. אין לך חברים בכיתה, כי אתה לא טוב בשום דבר. הייתה עבודה בזוגות, ואף אחד לא רצה להיות איתך, וגם בשיעור ספורט כשהתחלקו לקבוצות בחרו אותך אחרון. ואתה חושב שאתה לא מוצלח ולא שווה כלום. הבנתי נכון?
"אני רואה אותך מהנהן. וואלה, אני מבין אותך לגמרי. באמת. אם היית בא אליי לפני, ככה, חדשיים - היית רואה מישהו בדיוק כמוך: בבאסה עולמית. אם היית שואל אותי מה שלומי, הייתי אומר לך שהחיים בזבל. על אמת. כל יום לטאטא שקיות ופחיות וקליפות ג'יפה מהכביש. זה לא חיים בזבל, זה?
"אבל עכשיו אני לא אומר ככה. תשאל מה שלומי? ברוך ה', דבש! תשאל שוב? ברוך ה', אני נושם! אני מבסוט! אני כבר לא חי בזבל – אני חי בניקיון!
"מה, אתה רוצה לדעת למה השתניתי ככה? אז תשמע.
"יומיים לפני ראש השנה, אני מטאטא לי ככה את הרחוב, מבואס כמו תמיד. כל האנשים ברחוב ממהרים, אפילו לא מסתכלים עליי. כאילו אני איזה רמזור או משהו. ופתאום, נעצרת לידי חבורה של ילדים. אחד מהם, ילד שחרחר, עם עיניים טובות כאלה, אומר לי ככה בנימוס: "סליחה? אפשר לדבר איתך רגע, אדוני?". "אדוני?" אני כמעט מתרגז. מה זה, רוצים לעשות ממני צחוק? אבל אני מתאפק, כי הילד אומר: "אני נתנאל, ואלה החברים שלי איתמר ואביתר. אפשר לשאול איך קוראים לך?"
"'שמעון', אני אומר לו, 'ושום אדוני. אני לא אדון של אף אחד'.
'אין בעיה, מר שמעון. רק רצינו לתת לך משהו לכבוד ראש השנה, ולהגיד לך תודה'. ככה אומר הילד, ושולף סלסילה עם צנצנת של דבש וכמה שוקולדות טובות. הוא נותן לי אותה, ואני אומר לך, הייתי בשוק. 'לכבוד מה זה?' אני שואל, מבולבל כזה.
"'רצינו להודות לך שאתה מנקה בשבילנו כל יום את הרחוב', אומר הילד. ככה פשוט, ורואים שהוא באמת מתכוון לזה. 'זה כל כך יותר נעים להסתובב ברחובות נקיים ויפים! וזאת גם מצווה לדאוג שארץ ישראל תישאר יפה ומטופחת. לפעמים אנחנו שוכחים בזכות מי הרחוב נראה ככה. אז עכשיו, לכבוד השנה החדשה, רצינו להודות לך...' והוא נותן לי כזה חיוך מתבייש כזה. אני אומר לך, כמעט חיבקתי אותו.
"בקיצור, הילדים הלכו, ואני – כל היום הייתי בעננים. הנה, אני, שמעון מנהריה, זוכה לנקות את ארץ ישראל! ואנשים רואים שהרחוב נקי, ושמחים!
"מאז אני בן אדם אחר. ואתה יודע מה חשבתי? למה הייתי צריך לחכות שיבואו הילדים ויעשו לי מצב רוח טוב? מה, לא יכולתי לחשוב על זה לבד? לא יכולתי להגיד לעצמי 'שמעון, אין עליך! ה' אוהב אותך! רק בזכותך הרחוב נקי!'? מה אתה אומר? שגם אתה יכול לחשוב על דברים שאתה טוב בהם, ולזכור שה' אוהב אותך? וואלה, ישר ראיתי שאתה ילד חכם".