אני שומעת רדיו רק במכונית, בעיקר גלי ישראל. זה לא ערוץ 7, וקצת חבל, אבל ליבסקינד מצוין, וסג"ל עצבני אך חביב. ואם לא בא לי אקטואלי - מה שקורה לעתים קרובות - אני עוברת לרשת ג'. מוזיקה ישראלית, מיטב הלהיטים של כל הזמנים, תחנה צעירה ומגניבה עם אחלה שירים.
הכול היה טוב ויפה, עד ששמתי לב לפרסומות. לא, אני לא מדברת על הפרסומת ההזויה של גלי ישראל על פטרת הציפורניים, אני מדברת על הפרסומות ברשת ג'. ידועניות שכבר מזמן עברו את גיל העשרים קוראות לי להרגיש יופי עם הגיל שלי ולגשת להחליק קמטים אצל רונית רפאל, וגברת אנונימית אחרת מציעה לי בקול רועד לבדוק אם יש לי שלפוחית רגיזה. אהממ.
"נו, באמת, מי שומע רשת ג' בימינו?" הבהירו לי הילדים, "זה ערוץ של זקנים". באמת? מתי זה קרה? איך לא דיווחו לי על זה? בעיניי הוא פשוט ערוץ נורמלי.
הזמן מזדחל לאטו, ובלי שנשים לב אנחנו מוצאים את עצמנו במקום אחר, לא כל כך טרנדי, מיושן. קחו את עניין האופנה, למשל. לאחרונה הזדמנה לי חולצה שמצאה חן בעיניי מיד. משהו במראה שלה נראה לי נכון, יושב טוב. לקח זמן עד שגיליתי מה פשר הקליק: היא הייתה מצויידת בכריות כתפיים, פריט שהיה חובה בכל שנות נעוריי אך כבר מזמן נעלם מהנוף. הבנות לא הבינו ממה אני מתלהבת. "כריות כתפיים?! איכס!" אמרה האולפניסטית.
בכלל, כשבנותיי ואני יוצאות לסבב קניות, השיחה בינינו מתנהלת ככה:
אני (מרימה שמלה יפהפייה): תראו! השמלה הכחולה הזאת לא יפה?
בנות: אויש, אמא, היא מכוערת טילים. אבל זאת יפה! (כאן הן מרימות בגד שנראה כמו כותנות הלילה של סבתי ע"ה).
אני: זאת? אתן בטוחות...? (ריבונו של עולם, מאיפה הן פיתחו את הטעם הנוראי הזה?)
שלא תטעו, הכול ברוח טובה ומתוך כבוד הדדי. הן מראש מחפשות בשבילי בגדים שהן בחיים לא היו לובשות, אבל הן חושבות שאני אוהב, וההפך. פעם אחת הבנות חיכתה לי רבע שעה בחנות כדי לשמוע מה דעתי על חולצה, ורק אחרי שיעצתי לה לא לקנות היא קנתה אותו בלב שלם. וזה בסדר גמור מצדי, באמת. גם הטעם שלי שונה משל אמי, וסביר להניח שנכדותיי ימלאו את הארון בחולצות עם כריות כתפיים, למורת רוחן של אמהותיהן.
סוף הדרך של סוף הדרך
עוד תחום שמועד לפורענות הוא השפה. אי אפשר לחמוק מזה: אופן הדיבור שלנו מסגיר את הגיל, אם נרצה או לא. סבתי ז"ל הייתה מבקשת שאביא לה כוס מים מארגז הקרח, למרות שכבר מזמן היה לה מקרר חשמלי. אצל אמי זה כבר הפך לפריג'ידר, ואצלי זה סתם מקרר. כמי שכותבת לילדים חשוב לי להישמע עדכנית, אבל באמת שקשה לי.
הבת שלי ואני קראנו לאחרונה סיפור שכתבה סופרת בת גילי, שהושם בפי נערה צעירה. בעיניי זה היה אמין לגמרי, אבל לא בעיני בתי. היא טענה שהסופרת נשמעת כמו המורות שמנסות להישמע צעירות ולא ממש מצליחות. אין מה לעשות, השפה והסלנג במיוחד מתקדמים בקצב מסחרר. עד שהתרגלתי ל"חבל על הזמן" הוא הפך ל"סוף הדרך" שהתקצר לסתם "סוף", ובטח עד שאסיים לכתוב את הטור גם הוא יהיה ארכאי. או, הרגע הגיע עדכון למערכת. גם "סוף" יצא מהאופנה, והדבר הבא זה "לקשרי" תעזבו, תנו לי את ה"מגניב" הישן והטוב והכול יהיה סבבה. או קול? או שווה? או מעיף את הסכך?
צריך או רוצה?
האמת היא שנדרשתי לנושא בעקבות שיעור שאני לומדת. עד עכשיו עסקנו בפער הדורות בנושאים טריוויאליים (למרות שבינינו, לא מעט מערכות יחסים בין הורים לילדים ירדו מהפסים אחרי ויכוחים קולניים בענייני תסרוקת או טעם במוזיקה), אבל כשמדובר בערכים ובחזון שמתנפצים להורה מול העיניים, הפערים נוגעים במקומות עמוקים וכואבים הרבה יותר.
לאחרונה אני משתתפת בקורס שבו המרצה צעירה שנות דור מרוב הקהל. אם זה היה שיעור עיוני רגיל ניחא, אך מדובר בקורס שמעודד עבודת נפש סטייל שיטת ימימה. או שמא זה באמת שיטת ימימה? עוד לא פענחתי. בכל אופן, הדיונים מעוררים מהומה רבתי. איך דור שגדל על הערך "צריך" יכול להתמודד עם דור שמה שחשוב לו הוא הבחירה והרצון האישי? באילו עיניים צריך להתבונן בירידת הדורות הזאת, או שזאת בכלל עלייה?
אני לא לגמרי סגורה על זה, כי לא תמיד קל לעשות את ההבחנה בין ערכים שאני דבקה בהם כי זאת לדעתי האמת, ובין אלה שאני פשוט רגילה אליהם, כמו כריות הכתפיים והשירים של רשת ג'. מצד אחד, יש ערכים חשובים שבאמת נראה לי חבל שהם נשחקים. ומצד שני, אני לא מחסידי הגישה השיפוטית שטוענת באנחה שהנוער של היום הוא לא הנוער של הלילה. בטח שהוא לא – והוא לא צריך להיות. הוא נולד לתוך תקופה אחרת, עם המשימות שלו, ומשמיים נתנו לו בדיוק את כוחות הנפש שהוא צריך.
במטוטלת הערכים, סביר להניח שחזון חשוב שלכאורה נזנח יופיע שוב, נקווה שבצורה מאוזנת יותר ומדויקת יותר. ובינתיים, גם לעובדה שיש דור מעלינו ודור מתחתינו, ושניהם שונים מאוד מאיתנו, יש משמעות. לנו יש מה לתת להם. וגם ההפך הוא נכון.
eramati@gmail.com