'הייתי פעם ילד', שרי וולך ולאה פריד
הוצאת סלה
ספרי חינוך הם דבר חשוב ונצרך מאוד. אבל יחד עם זאת, היום קצת קשה למצוא ספרי הדרכה שאינם מייגעים, שאינם חוזרים שוב ושוב על אותן מנטרות ושבאופן כללי מצליחים לחדש, בעיקר אם כבר צברת קילומטרז' בתחום.
בעבר, כשהייתי הורה טרי, גמעתי בשקיקה ספרים כאלה, אבל ככל שעבר הזמן והתחלתי לשמוע בלילות יותר ויותר "אבא, אני צמא!", בלי פתרון נראה לעין לנינג'ות שמסרבות לישון גם בעשר וחצי בלילה – איבדתי יותר ויותר עניין ברוב ספרי החינוך. הבנתי שבחלק גדול מהמקרים הם פשוט וריאציה שונה של מה שכבר קראתי במקומות אחרים, ודווקא לנושאים החשובים באמת אין ייעוץ אפקטיבי.
'הייתי פעם ילד', ספרן החדש של שרי וולך ולאה פריד, נראה כבר מההתחלה לא כספר סטנדרטי. העיצוב שלו משדר משהו אחר, וגם שמו משדר זווית אחרת. ואכן, הזווית הזאת הופכת אותו לספר שונה ולא בנאלי, שמעביר אותנו מעמדת ההורים שצריכים לדעת איך לחנך אל עמדת ההורים שפתאום רואים את המציאות דרך הפריזמה של הילדים. זה קורה דרך זיכרונות הילדות שלנו, וכך ניתן להקיש מהסיטואציות שחווינו לאלו שחווים הילדים שלנו, ולהבין טוב יותר מה באמת עובר עליהם. גם כשהם פורצים בבכי תמרורים בגלל ופל, או ממאנים לישון כשנורא מאוחר, כשאנו באים לטפל בזה - עלינו להבין קודם כול איך הם רואים את זה מתוך העיניים שלהם. כך, באופן טבעי, גם הטיפול שלנו במצב יהיה יעיל הרבה יותר מאשר אם היינו רואים את הסיטואציה רק בעיניים של מבוגר.
הנושאים מגוונים מאוד, ונראה שהם מקיפים את כל קשת הנושאים שמעסיקה הורים: החל מ"למה הוא לא שומע בקולי?", המשך בהשכבת הילדים בלילה ("אבא, אני צמא!", כבר אמרנו), וכלה ב"איך צריך להיות שולחן השבת". הכול מובא בזרימה נעימה מאוד, בטון לא-דידקטי, ובעיקר בצורה של סיפורים שכולנו חווים בעצמנו בבית. רק שהפעם, ההתבוננות מעמיקה יותר - וגם אפקטיבית יותר. פשוט תענוג. עכשיו רק נותר לראות האם מה שלמדתי משם ואנסה ליישם יכחיד את צעקות "אבא, אני צמא!".