תחשבו צעד קדימה

כבר שלושה חודשים נוסע ד"ר סיני הישראלי מדי יום לבקר את נכדו יהודה בן ה‑23 בבית החולים. הנכד, סמל יהודה הישראלי, שירת בסיירת רימון של חטיבת גבעתי ונפצע אנושות בראשו במהלך הקרבות שלאחר חטיפת סגן הדר גולדין הי"ד, במבצע 'צוק איתן'.

מאז הוא מצוי בתרדמת, ולמרות סדרת ניתוחים שעבר עדיין לא שב להכרתו. בביקוריו היומיים בבית החולים, מעסה ד"ר הישראלי בעדינות את גופו של נכדו האהוב, מפעיל את שריריו הרפויים, מלטף אותו בעדינות ועורך תרגילי פיזיותרפיה שונים. תוך כדי הוא גם מקפיד לדבר עמו: "יהודה מותק", הוא אומר, "אתה עכשיו נמצא בבית החולים בתהליך שיקומי. אבא ואמא פה, רבקי אשתך כאן. כולם מחכים שתפתח עיניים", הוא לוחש.

"סבא, אני בא לצהריים"

הסב מתאר קשר חזק במיוחד עם נכדו הפצוע: "יש בינינו ממש קשר סימביוטי. לצבא אני הכנתי אותו, אנחנו אוהבים ללמוד יחד", הוא אומר וקולו רועד. "ביום שהוא יצא לעזה הוא התקשר אליי והודיע בספונטניות 'סבא, אני בא לאכול איתך צהריים'. ישבנו לנו יחד ודיברנו". משם יצא הנכד למלחמה בעזה, ובערב שבת בשעה ארבע וחצי, תוך כדי הכנות אחרונות לשבת, התקבלה השיחה מהבן דוד, תושב עפרה. "הבן שלי התקשר אליי ואמר 'אבא, יהודה נפצע קשה'. אי אפשר להסביר את התחושה האיומה שהרגשתי באותם רגעים, זה בום נוראי בבטן". מיד עם סיום השיחה נכנסו ד"ר סיני ורעייתו אסתי לרכבם ודהרו לבית החולים סורוקה בבאר שבע, שם הוכנס נכדם בבהילות לחדר הניתוח. "הנסיעה לסורוקה לא נגמרה. המחשבות התרוצצו בלי סוף. מה יהיה איתו, מה זה בדיוק אומר פציעת ראש, האם הוא סובל, האם הוא יחיה או חלילה לא". כשהגיעו לבית החולים קיבל אותם הצוות הרפואי ותיאר בפניהם את המצב הקשה של יקירם. רק אז נכנסו לחדר לפגוש את יהודה, שהיה מונשם ומורדם.

יהודה נשוי לרבקי ואב לתינוקת בת שנתיים. שלושה שבועות לאחר פציעתו הקשה ילדה אשתו את בנם השני. את טקס ברית המילה בחרה המשפחה לערוך בבית החולים סורוקה בבאר שבע, מחוץ ליחידה לטיפול נמרץ שבה היה מאושפז. בית החולים אף נעתר לבקשת המשפחה ומיטתו של יהודה הוצאה למסדרון, כדי שיוכל להיות נוכח באירוע. בני משפחה וחבריו של יהודה ליחידה הקיפו את מיטתו. השמחה על הכנסת הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו הייתה מהולה בעצב על מצבו הרפואי של אבי התינוק. לאחר הברית הוכרז שמו של התינוק, ארז-יחזקאל, שם שנבחר על ידי הוריו עוד בטרם הפציעה.

"אנחנו לא יודעים מה יהודה מבין וקולט מהמתרחש מסביב, אבל למרות זאת כולנו מדברים איתו ומסבירים לו איפה הוא ומה קורה איתו. אנחנו אומרים לו כל הזמן שהוא חזק ואנחנו סומכים עליו שהוא יילחם", אומר הישראלי, ומוסיף כי משפחתו מלאה אמונה: "לפני הכניסה לעזה יהודה אמר לחיילים שלו: 'עכשיו אנחנו מניחים בצד את החיים הפרטיים שלנו ונלחמים הכי טוב למען עם ישראל וארץ ישראל'. לא כל אחד יכול לומר דברים כאלה, הוא שידר עוצמה. זה ילד שלא אמר מעולם לשון הרע על אף אחד, ילד צדיק, מלא שמחה ומיוחד במינו, אז למה דווקא הוא? אנחנו לא מתעסקים בשאלות האלה", הוא אומר. "בפגיעות ראש, גם אם המצב מסובך יש תמיד תקווה לשיפור. אחד המנתחים הראשונים אמר שבפגיעות ראש נצטרך להצטייד בהמון אמונה והמון סבלנות. אמונה יש לנו בלי סוף, אבל על סבלנות אנחנו עובדים, זה לא פשוט בכלל. כל יום שעובר אנחנו מבינים שהתהליך שצפוי הוא עוד ארוך מאוד".

איך לא נשברים?

"זו הרבה עבודה נפשית. נכון שיש לפעמים רגעים יותר קשים וזה גם טבעי, אבל בבסיס יש אמונה גדולה שיש מי שמנהל את העולם. יהודה הוא בחור חזק, הוא לוחם, מה זאת אומרת? הוא פייטר, ואנחנו מקווים לטוב".

כדורי פילאטיס וגמרות

את הריאיון עם ד"ר סיני הישראלי אנו עורכים בסטודיו לתנועה שהקים בביתו שבהרצליה. בחלל החדר פרושים כמה מזרנים ולצדם מונחים כדורי פילאטיס ענקיים, מוכנים לשיעור הקרוב. תוך כדי השיחה נתקלות עיניי בארון עץ גדול שניצב לאורך אחד מקירות הסטודיו, עמוס ספרי קודש, מרמז אולי על דמותו הייחודית של בעל הבית. יש בו, בד"ר סיני הישראלי, מורכבות מפתיעה. מצד אחד הוא כבר הספיק לסיים שלוש פעמים את כל הש"ס, הוא קובע עתים לתורה ומלמד תנ"ך, תלמוד ומשנה בבית מדרש ללימודי יהדות שייסד בהרצליה. ילדיו בוגרי ישיבות ומתגוררים ברחבי יהודה ושומרון. אך באותה נשימה, ד"ר סיני הישראלי הוא גם מומחה לתנועה ומחול, שכל ימיו לימד בחברה חילונית. כבר למעלה משני עשורים הוא מורה לתנועה ומחול חינוכי בסמינר הקיבוצים שברמת אביב, והוא בעל סטודיו פרטי ללימודי תנועה.

אין סתירה בין הדברים?

"ממש לא", הוא משיב נחרצות. "כמו שאין סתירה בין תורה ומדע. אלו מישורים שונים גם בתודעה וגם במציאות. התורה היא החיים והתנועה והמחול זה המקצוע. אני רואה הרבה יותר קידוש שם שמיים בדרך החיים המורכבת הזו, בדרך ההתנהגות, בדיבור, במקצוענות, בהתלהבות ובאמת התנועתית יותר מאשר בחיים בתוך חברה הומוגנית, שם זה אולי יותר קל ופשוט. עולם התורה מקיף אותי ונותן לי את האפשרות להיות נקי. גם הרמב"ם בהלכות דעות פרק ד' מדבר על עולם התנועה ועל הדרך הטובה לנהוג בחיים. עולם התנועה, בניגוד לרושם המקובל, הוא מאוד רוחני, אלא שצריך המון עבודה כדי להתעלות בו, בדיוק כמו בעולם התורה", הוא מסביר. "החיים הם שילוב בין גוף לנפש. אין מצב שגוף לא קשור לרוח. כמו שאי אפשר להסביר למה אתה נהנה ממוזיקה, ממראה יפה או מקול נעים, ככה אי אפשר להסביר למה אתה נהנה מתנועה. אדם צריך את התנועה, זה סימן שהוא חי, שיש בו נשמה. גם התינוק בתוך מעי אמו מתנועע בלי הפסקה כי הוא חי. תהליך תנועתי הוא לא רק בשביל הגוף, אלא גם משפיע על האדם ועל הערנות המחשבתית שלו".

ד"ר סיני הישראלי נולד לפני 65 שנים לאהרן ועדנה שרפר. הוריו, אודים מוצלים מאש, עלו ארצה מפולין שלאחר המלחמה. "שניהם היו במחנות השמדה ונותרו לבדם. הם עלו לארץ והקימו פה משפחה". האב אהרן עבד בעיריית הרצליה כמנהל חשבונות והאם עדנה עבדה בבית חרושת עד לידת הבן הבכור, סיני-מאיר, ומאז התמסרה לגידול שלושת ילדיהם: סיני, ישראל ושם.

בגיל 20, במהלך שירותו הצבאי, החליט לעברת את שמו משרפר להישראלי. "סבא שלי ישראל הי"ד נרצח בשואה, ורציתי לשמר את השם שלו. כך בחרתי בשם הישראלי, שיש בו גם הנצחה לסבא וגם את המשמעות של ישראלי".

ד"ר הישראלי הוא אמנם דור שני לשואה, אך מתאר ילדות מאושרת ונינוחה. "זה נכון שהשואה הייתה שם ובמשפחה שלנו דיברו על הכול מגיל קטן. גם ברור שלאבא ואמא היו טראומות מהמלחמה, אבל הם דאגו לא להפגין את זה כלפי חוץ. השואה הייתה ברקע אבל לא כגורם מדכא. גדלתי בבית משוחרר ושמח ונהניתי מילדות מאושרת. היום, כאדם מבוגר והורה לילדים, אני יכול לומר שהם היו אנשים מיוחדים במינם עם עוצמה בלתי רגילה. השואה היא מוטיב גדול וחזק בחיים שלי. לא כקורבן אלא כזיכרון שצריך להעביר הלאה לדורות הבאים".

אחת החוויות המשמעותיות מילדותו הייתה שחייה המשותפת עם אביו בחוף ימה של הרצליה, הסמוך לביתו. "אבא היה שחיין למרחקים ארוכים. מגיל שלוש הוא היה שם אותי על הגב שלו, וככה, כשאני מחבק אותו מאחור עם הידיים הקטנות שלי, שחינו למעמקי הים. אני זוכר איך תוך כדי שחייה אבא היה אומר בהתלהבות 'סיני'קה, תסתכל סביבך ותראה איזה יופי, מה רבו מעשיך ה'".

כשבגר נשלח ללימודים בישיבה התיכונית-חרדית 'היישוב החדש' בתל אביב. "עשו שם בגרויות אבל התנגדו לגיוס לצבא. באמצע כיתה י"א עזבתי כי הבנתי שאני לא הולך לוותר על השירות הצבאי. הרב יידל, ראש הישיבה דאז, קרא לי לשיחה והודיע לי חד משמעית שעקב ההחלטה שלי להתגייס לצבא אין לי מקום בישיבה. אז עזבתי ועשיתי בגרויות לבד".

מחול במקום כדורסל

בתפר שבין עזיבתו את הישיבה וגיוסו לצבא נחשף סיני הנער לעולם התנועה, עולם חדש שהיה עתיד להשפיע על מהלך חייו. הצעיר הדתי החל ללמוד תנועה ומחול אצל מורו ד"ר אריה כלב, שהיה רקדן ראשי בלהקת המחול ענבל. "כשעזבתי את הישיבה, בן 16, הרגשתי שהגוף שלי כמו קרש. ענפי הספורט הרגילים לא עניינו אותי. כדורגל וכדורסל לא דיברו אליי ודרך התנועה התחלתי לרקוד ברצינות וגיליתי עולם חדש ומלא. אריסטו אמר ששלמות הגוף קודמת לשלמות הנפש, ואני הרגשתי שזה משפיע על הנשמה שלי".

תגובות הסובבים לעיסוק החדש היו מעורבות. היו שהרימו גבה על בחור הישיבה שמעז לרקוד ועוד בחברה מעורבת. "היו אנשים שלא הבינו מאיפה מגיע הרצון הזה שלי והיו שזלזלו בי, אבל זה לא הזיז לי. הרגשתי שזה טוב ומפתח אותי והמשכתי להשקיע בזה. גם ההורים שלי לא הבינו מה אני מוצא בריקוד, הם אפילו קצת חששו. אבל למרות זאת, הם אפשרו לי להמשיך עם זה", הוא אומר בהערכה.

ואיך הצלחת לשמור על עצמך?

"מצד אחד רקדתי בחברה חילונית, ומצד שני הקפדתי על לימוד רציני עם אבא ועם אחרים. למיטב הבנתי, הכול תלוי בעוצמות הרוחניות שיש לך. מהפחד הכי קל לחסום ולומר 'אסור', אבל הרגשתי שזה בונה אותי ולא ויתרתי. אני לא אומר שלא צריך להישמר וזה בהחלט לא מתאים לכל אחד, צריך בשביל זה אישיות מיוחדת", הוא מבהיר.

עד הגיוס לצבא רקד והתאמן אימונים אינטנסיביים במרכז לאמנות התנועה. בצבא שירת בצנחנים. "תקופה מאתגרת מהמון בחינות". לאחר הצבא למד בסמינר הקיבוצים בתל אביב הוראת חינוך גופני והתמחה בתנועה ומחול חינוכי. "למדתי איך מערך של תנועה ומחול יכול להעביר את האדם לחיים מלאי תוכן ונתינה".

תוכל להסביר איך תנועה מלמדת לנתינה?

"אתה לא לבד על הבמה, וגם לא בחיים האמיתיים. התנועה והריקוד מלמדים אותך לחשוב מראש על מה שאתה עושה, לשים לב, להעניק משקל נכון לזולת ולקבל בחזרה את המשקל הנכון כדי שלא תיפלו שניכם".

ד"ר הישראלי מציין כי לאורך לימודיו בסמינר הקיבוצים הקפיד כל העת על מילוי מצברים רוחניים. "התפללתי שלוש פעמים ביום, למדתי את הדף היומי, למדתי עם אבא חסידות, זו הייתה המערכת החיזוקית שלי", הוא מחייך. "זה לא שלא צצו שאלות, ברור שיש שאלות האם דרך החיים שלי נכונה או לא, אבל היה לי למי לפנות ועם מי לדבר. היו לי שיחות עומק עם אבא. גם עם הרבי מבעלז היו לי שיחות רציניות בעניינים רוחניים. שאלתי כל הזמן ולמדתי המון".

לרקוד עם נהגי אגד

כשסיים את לימודיו נישא וקבע את ביתו בהרצליה. בתחילת דרכו המקצועית בחר ללמד חינוך גופני בבתי ספר ממלכתיים דווקא. "לא רציתי לעבוד בחינוך הדתי כי הרגשתי שלא נותנים שם את המקום הראוי לחינוך גופני, בקושי נתנו שעה שבועית לכיתה. לעומת זאת, בחינוך הממלכתי לימדתי כל כיתה שלוש שעות שבועיות, ככה אפשר לעבוד ולחנך".

לאחר שנים אחדות כמורה לחינוך גופני, החליט לפרוש מהוראת תלמידים ולעבור לסקטור הפרטי. "פיתחתי תוכנית שעבדה 17 שנים בחברת 'אגד' לנהגים ובני המשפחה שלהם. התוכנית הועברה בסניף 'אגד' הרצליה, תוכנית עמוסה של לימוד להתנועע נכון עם הגוף ותוך כדי גם ללמוד מהתנועה ערכים".

בתוך כך, הקים בביתו סטודיו פרטי ללימודי תנועה. "פתחתי סטודיו לאנשים מבוגרים, כי זיהיתי שרוב האנשים משתמשים בתנועה על אוטומט, ובמיוחד בגיל המבוגר יש צורך להכין את האדם לתנועה נכונה. אפשר ללמוד איך לקום נכון, איך להתיישב, איך להפעיל את הגוף נכון ומעבר לפרקטיקה גם ללמוד חשיבה תנועתית, שתלווה אותו בכל תחומי החיים".

מה זו חשיבה תנועתית?

"מדובר בלהכניס לתודעה תכנון מודע של התנועות שלנו. לדוגמה, כשהולכים לצחצח שיניים לשים לב איך להתכופף נכון לברז. אם אני חושב על התנועה שאני עומד לעשות אני יכול לתכנן אותה, להשתמש באיברים המתאימים ואפילו למזער נזקים. החלקה באמבטיה לדוגמה, שכיחה בגיל המבוגר. אני אלמד את האדם איך לחשוב הרבה קודם כדי למנוע את הנפילה. אני לא מכתיב להם תנועות, אבל יחד אנחנו מנסים לחשוב מה הדרך היעילה יותר מבחינה מכנית ומחשבתית".

לפי זה, כל צעד וצעד בחיים דורש תכנון?

"נכון מאוד. אני מאמין שיש לפתח את החשיבה התנועתית. לחשוב לפני התנועה מה היעד, לאן אני רוצה להגיע. בשלב מסוים האדם כבר מתורגל וזה נכנס אצלו לחשיבה אוטומטית".

כאמור, מזה כמעט שלושה עשורים מלמד ד"ר הישראלי את התחום בסמינר הקיבוצים. "התפקיד שלי הוא להכין את הסטודנטים להיות מורים טובים לתנועה. תהליכי התנועה זו אמנות, זו תורה שלמה, עולם ומלואו", הוא אומר בהתלהבות. הוא יצא ללמד בסמינר הקיבוצים בלי כל חשש רוחני. "לימדתי שם דורות של תלמידים ותלמידות מחול חינוכי ותנועה, ותמיד הרגשתי נוח בחברה החילונית".

ואיך מחנכים ילדים בתוך המורכבות הזאת?

"אני בהחלט מודע לקונפליקט שקיים בתוך המורכבות הזאת, אני לא מתעלם ממנו. אבל גם במסגרת העבודה שלי וגם בחיי האישיים תמיד הייתי איש של תורה ומצוות שמשתדל לקיים את התורה, זה הבסיס של החינוך שקיבלתי וזה מה שהעברתי לארבעת ילדיי. הילדים שלי מעולם לא ראו אותי מאחר לתפילה, ראו אותי מתמיד בלימוד, מעביר שיעורים, משתדל לעשות טוב. כך אני חי וכך גם הם".

תוך כדי העבודה באקדמיה, השלים ד"ר הישראלי דוקטורט בפילוסופיה של התנועה באוניברסיטת מק'גיל במונטריאול שבקנדה. "הדוקטורט דרש ממני הרבה חשיבה ועבודה. עסקתי בבעיית הגוף והנפש וביטויה בתנועת האדם. חקרתי האם גוף ונפש הם יחידה אחת או שני דברים נפרדים, האם האחד משפיע על השני? יש המון שיטות להגדיר גוף ונפש, ואני בחרתי להגדיר אותם דרך התנועה. דרך התנועה אני יכול להבין לאן הולכות המחשבות שלי, מה הכיוונים שלי. זה היה מסע מאוד מעניין".

מתחברים למסורת

מאז מחלתו ופטירתו של אביו, אהרן שרפר, מחליף אותו ד"ר הישראלי בפעילותו הענפה בבית הכנסת השכונתי 'בית יואל'. הוא קורא בתורה, מכין נערים לבר מצווה ומעביר שיעורים לציבור הרחב. לפני כשבע שנים הגיע להבנה יחד עם חברו יאיר מנדלסון, תושב השכונה, כי בשלה השעה לפתוח בית מדרש. יחד פתחו את בית מדרש 'המקום' - בית מדרש ללימודי יהדות, שמיועד גם לציבור חילוני. ד"ר הישראלי עומד בראשו. "המטרה של בית המדרש היא לא להחזיר בתשובה אלא להגביר את החיבור למסורת ישראל, והוא מיועד לכלל הציבור".

אתה מלמד שם "בשפה חילונית"?

"התכנים נאמנים למסורת ישראל. מסורת זה מלשון מסירה מדור לדור, אני משתדל להעביר את הדברים שנמסרו לפני אלפי שנים כשהם רלוונטיים ומוחשיים גם היום. אני מלמד מהמקורות היהודיים בשפה אקטואלית ואקדמית שמתאימה לציבור", הוא מסביר את הרציונל העומד מאחורי הקמת בית המדרש.

ד"ר הישראלי מצליח לרתק את שומעיו, הן החילונים והן שומרי המצוות, והביקוש בקרב תושבי האזור לקחת חלק בבית המדרש רק הולך וגדל. "הקורס הראשון הוא בפרקי אבות, תורת המידות והמוסר של עם ישראל. זה נוגע בבין אדם לחברו, בבין אדם למקום ובעיקר בבין אדם לעצמו, שזה המוטו העיקרי שלנו". הקורס השני הוא לימוד תנ"ך "לפי הסדר, פרשנים ראשונים ואחרונים. ההרחבה אצלנו היא מאוד גדולה". רבות מהרצאותיו מתפרסמות גם באתר 'אורות'.

לד"ר הישראלי שלושה בנים ובת: דוד, מחנך בתלמוד תורה מורשה בירושלים ואביו של יהודה, גד - איש הייטק תושב קדומים, ויוני - יזם בנייה תושב הר ברכה. הבת נעמי, ממעלה אדומים, איננה בתו הביולוגית ואומצה על ידם לאחר שאמה מרגלית הי"ד, "שהייתה חברה טובה של אשתי אסתי", נרצחה בפיגוע ירי בדרום הר חברון. "כאשר נגמרה השבעה אמרנו לנעמי, שהייתה ילדה קטנה בת 11, 'את מוזמנת לבוא אלינו'. מאז היא גדלה אצלנו. אנחנו בשבילה אבא ואמא לכל דבר", הוא אומר בפשטות. "יש לי שלושה בנים ותמיד חלמתי על בת והנה, זכיתי גם לבת נהדרת".

rivki@besheva.co.il