לעתים נדמה שהקדושה של חברון מתמצה במערת המכפלה, בה קבורים אבותינו ואמותינו. רבי יהודה הלוי שר "ואשתומם עלי חברון מבחר קבריך", וחכמים אמרו שהיא ארץ טרשים ולכן נבחרה לקבורה.
גם כלפי ארץ ישראל נדמה היה במשך תקופה ארוכה שעיקר קדושתה בקבורה בה. בכל הדורות שאפו יהודים שלא חיו בארץ לכל הפחות להיקבר בה. כך ביקשו יעקב אבינו ויוסף בנו, כך ביקשו גדולי האמוראים, חכמי ישראל ופשוטי העם. מי שנקבר בחו"ל, דאג לפחות שיטמינו בקברו עפר מארץ ישראל.
אלא שעל העלאת מתים לקבורה בארץ ישראל אמר אחד החכמים ביקורת חריפה: בחייכם "ונחלתי שמתם לתועבה", ובמותכם "ותבואו ותטמאו את ארצי"? (ירושלמי, כלאים ט, ג). אמנם להלכה נפסק שקבורה בארץ ישראל היא מעולה "וגדולי החכמים היו מוליכים מתיהם בארץ ישראל; צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק" (רמב"ם, הלכות מלכים ה, יא), אך הביקורת בעינה עומדת.
אנו מצווים לחיות בארץ, כדי לפגוש את א‑לוהי הארץ המשרה שכינתו על עציה, אבניה ועפרה. לשאלת מלך כוזר אם החסיד מתאווה ליום מותו כדי לפגוש בשכינה, ענה החבר שרק הדתות המזויפות מכוונות את האדם למה שלאחר מותו. אבל אנחנו פוגשים את הקב"ה בעולם הזה, במקום מקדשו. לכן גם איננו מתאווים למות. אלא שמי שזכה למפגש עם הקב"ה בעודו בגוף – ק"ו שיפגשנו גם לאחר מותו.
כך גם הארץ הקדושה, שנקראת על ידי דוד ארץ החיים - "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". רק כאן המקום לקשר מלא בין האדם לאלוקיו, בין הזמני לנצחי. כל היושב בה כבר קרוב לשכינה, וכשבית מקדש בנוי על תלו כל אדם מישראל בא לראות את פני ה' אלקיו בעלייתו לרגל. ממילא, מי שחי בארץ חיים נכונים, רוצה גם למות נכון, ולהיקבר בעפר הקדוש של ארץ זו.
הרצון לישיבה בארץ ישראל אינו יכול להסתכם גם בסיבה שהיא מקלט בטוח. בכל שנותיה של מדינת ישראל, יהודים רבים חיים בשלווה ובשלום בכל העולם, ואצלנו לעתים יש מלחמות. ציון היא "בית חיינו", ומי שרוצה לחיות כיהודי שלם - בא לכאן.
גם העובדה שאנו מוכנים למסירות נפש בעבור ארצנו אינה נסמכת רק על ההרגשה הפטריוטית האנושית הבסיסית. היא נובעת מסיבה עמוקה ויסודית: לקיחת הארץ מידינו היא בעצם לקיחת חלק יסודי משלמות חיינו, ואדם ועם נלחמים על עצם קיומם וחייהם.
על החיים והמתים
קרה לארץ ישראל מה שקרה לתפילת 'יזכור' שנאמרת בחגים ובימים נוראים. קטע זה של התפילה תופס מקום מרכזי מאוד בקרב חלק מהציבור, לעתים עד הגזמה. מחזה נפוץ הוא לראות מי שבאים לבית כנסת לאמירת 'יזכור' והולכים לביתם מיד אחר כך, בלי להתפלל על עצמם. זו טעות קשה, שכן עד כמה שנחשיב את הבקשה בעבור הנפטרים – בוודאי שאין היא עיקר, ואינה אלא מנהג.
גם כאן, ההקשר הנכון של תפילה זו הוא בדומה לקבורה בארץ ישראל. אמנם יש קשר חשוב בין הקרובים לנפטר, שאותו יש לבטא דרך ערכי הנצח של בית הכנסת, התפילה והצדקה הנתרמת לעילוי נשמת הנפטר. פעולות אלה מביאות לידי ביטוי את העיקרון הבסיסי שאין חידלון לאחר המוות, אלא המשך של חיים בסגנון אחר ובמשמעות אחרת. אך כל זה בהמשך לחיים של קדושה, צדקה ותפילה, ולא במנותק מהם.
אבל תשומת הלב והמרכזיות של ה'יזכור' יוצרים לעתים את התחושה הלא-נעימה של האדרת היחס למתים יותר מאשר לחיים. האירוע הזה משדר ניתוק מהחיים, מההווה, מהרלוונטיות ליום יום. כך נוצרה תפיסת יהדות מעוותת, כאילו היא דת העבר והמתים, ולא תוכן ההווה החי והעתיד שבפתח.
באמת, בתלמוד ובמדרשים איננו מוצאים ציוני קברים כמקום לבוא אליו להתפלל, אלא כאזהרה לכוהנים מלהיטמא שם, כפי שטיהר רשב"י את טבריה. האזכורים אודות תפילות על קברים – נער יספרם, והם היו נדירים ביותר. גדולי בעלי המופתים כרבי חנינא בן דוסא או חנן הנחבא, מעולם לא פקדו קבר להתפלל עליו אלא פנו ישירות לקב"ה.
בפועל מה שקרה לנו הוא החלפת הטהור בטמא. תחת עלייה להר הבית, ששכינה שורה בו "ושכינה אינה בטלה" (רמב"ם), בטהרת הגוף, למקומות המותרים על פי ההלכה - "עולים" למקומות טמאים ונטמאים בטומאת מת.
אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. אוי למי שההר הקדוש והטהור נמצא בהישג ידו, ותחתיו הוא מטפח תחליפים תוך זניחת ההר לשועלים מחבלים.
נכון הוא שבכתבי האר"י ותלמידיו נמצאו עניינים נשגבים אודות סוד ההשתטחות על קברים, אבל לא כל אחד ראוי לכך, ותופעה נרחבת של ביקורי קברים על מנת להתפלל בהם היא חדשה יחסית.
המקור הקדום ביותר לתפילה על קברי אבות הוא המדרש אודות כלב המשתטח על קבריהם, כדי שיצילו אותו מעצת מרגלים. ודוק, מטרת התפילה הייתה עזרה בהתמודדות שלו עם המרגלים וסיוע במאמץ הגדול לחצות את גבול המדבר לארץ ישראל, בה יוקם המקדש והעם יחיה את חיי הקודש שלו, בעשייה ותפילה להצלחתה. לא היה בזה תחליף למאמץ האנושי-מלחמתי, בוודאי לא תחליף למשכן שייכנס עמם ושם יתפללו עד ייבנה המקדש בירושלים ויעברו אליו. זו ראויה להיות גם הכוונה שלנו בבואנו להתפלל על קברי אבות ואמהות כל השנה, וגם בשבת חברון.
מעשה בהוריו של הרב קוק, ר' שלמה-זלמן ומרת פערא-זלאטא, שעלו באנייה לארץ ישראל. תוך כדי הנסיעה ניגשה צליינית נוצרית אל אם הרב ושאלה: "הגם אתם נוסעים לירושלים? לשם מה?" החזירה לה בשאלה: "ולשם מה נוסעים אתם?"
"לנו", ענתה הצליינית, "יש בירושלים 'קבר האלוהים'. אך מה יש לכם שם?"
ענתה לה מרת פערא-זלאטא: "לכם יש שם אל בקבר - ולנו א‑ל חי!" (שבחי הראי"ה עמ' כ"ט).