לאב האמיד היו שני בניינים גדולים של דירות שהשכיר, והם חיו ברמת חיים גבוהה. גם חיי הקהילה היו עשירים וכללו עזרה הדדית למכביר ובית כנסת מסודר שבו נתמכו הנזקקים.
שנות בית הספר היסודי עברו על יהודית בבית הספר 'אליאנס', בית ספר יהודי לבנות שבו למדו צרפתית וערבית. בגיל תיכון למדה בבית ספר חב"ד והושפעה מדמות השליח המקומי, הרב ניסן פינסון.
בשנת תשכ"ה מצב היהודים בטוניס החל להתערער. בני המשפחה הרגישו שהיחסים עם שכניהם הערבים אינם כתמול שלשום, ואביה החל לחשוש לחייו. לאחר שנעשו הסידורים לעלייה לישראל, סיפרו בני המשפחה לשכניהם שהם נוסעים לצרפת לחופשה קצרה. הם השאירו את כל רכושם בביתם היפה והעשיר ונעלו אותו. לאחר מכן יצאו לכיוון מרסיי בצרפת, ומשם הגיעו ארצה, נחושים בדעתם להתחיל הכול מבראשית.
כך הגיעו כעולים חדשים לארץ הקודש. חמש נפשות הובאו בחשכת ליל לבית של חדר בודד בדרום הארץ. בתחילה עבדה יהודית מעט בתפירה ובמשק בית, ולאחר מכן החלה ללמוד רוקחות בבאר שבע והתמידה בלימודיה בהצלחה במשך ארבע שנים.
לאחר שנישאה לעמירם, עברו להתגורר במרכז שפירא והיא קיבלה עבודה בבית המרקחת היחיד שהיה אז בקריית מלאכי, במרכז העיירה. כשנתיים לאחר מכן הגיעו עולים חדשים, נוספו שכונות, ויהודית עברה לעבוד בשכונת נחלת הר חב"ד. כאן התחדש הקשר שלה עם חב"ד, ויהודית נטלה על עצמה מבצעים שונים.
היא החלה ליצור קשר עם נשים שרצו להפיל את פרי בטנן ולשכנען בדבר החשיבות הרוחנית והרפואית של המשך ההיריון. היא עשתה כל מה שביכולתה כדי שנשים רבות ככל האפשר תסמוכנה על הקדוש ברוך הוא בכל הנוגע לגודל משפחתן.
פעם הגיעה לבית המרקחת גברת עם מרשם לגלולות למניעת היריון. היא הגיעה בדיוק בסיום זמן עבודתה, כך שהיה להן פנאי לפטפט. הן גלשו לנושאים אישיים והאישה סיפרה שיש לה שלוש בנות, והיא חוששת מבת רביעית, על כן הלכה להיוועץ ברופאים.
יהודית דיברה על לבה ואמרה לה שגם בנות הן ברכה משמיים. היא סיפרה על הזכות הגדולה שבהבאת ילדים לעולם. לבסוף האישה קרעה את המרשם, וביחד ישבו וכתבו מכתב לרבי מלובביץ' ובו ביקשה ברכה לבן זכר.
הגברת עזבה את בית המרקחת, ויהודית הלכה לביתה בשמחה של מצווה. לא נוצר ביניהן קשר מאז והדבר נשכח מדעתה.
חלפו כשני עשורים. בנה של יהודית, חננאל, למד בישיבת 'שבי חברון' בעיר האבות. יום אחד יצא עם שלושה מחבריו מבניין הישיבה לכיוון בית הדסה. בדרך חזרה, סמוך לבית רומנו, הגיעה אליהם בפתאומיות מחבלת ערבייה ובידה סכין. היא נעצה את הסכין בגבו של חננאל ההמום והתכוננה להמשיך ולפגוע במקומות נוספים בגופו, אלא שאז קפץ החייל ששמר בכניסה לבית רומנו, אחז בחוזקה בידה של המחבלת, חילץ ממנה את הסכין וכך הציל את חייו של חננאל.
יהודית הייתה באותה שעה בעבודתה בבית המרקחת. הטלפון צלצל ועל הקו היה ראש הישיבה, הרב בלייכר.
"קרה משהו לחננאל?" שאלה בבהלה.
"אל תדאגי, הבן שלך נדקר, אבל הוא כאן לצדי ואת יכולה לדבר איתו".
ברגע ששמעה את קולו של חננאל נרגעה. הבן החלים מפצעו וחזר לביתו.
זמן מה לאחר מכן הגיעה לבית המרקחת אישה שאמרה בחיוך: "שלום, יהודית. עשי לי טובה, אני מאוד ממהרת ומבקשת לקבל את המרשם בלי תור".
"מה קרה?" שאלה יהודית.
"קיבלתי הודעה שבני יקבל היום בטקס מיוחד תעודת הוקרה מהצבא".
"על מה הוא קיבל את התעודה?" התעניינה יהודית.
"פעם הוא הציל בחור ישיבה שערבייה תקעה סכין בגבו..."
"איפה זה קרה?"
"בחברון".
"אוי!" קראה יהודית, "זה היה הבן שלי! הבן שלך הציל את הבן שלי, חננאל..."
עיניה של האישה שמולה נצמדו לעיניה של יהודית, כאילו ניסתה לשדר לה מסר נוסף. יהודית לא הבינה את פשר מבטה, ואז שאלה האישה: "יהודית, אינך זוכרת אותי?"
יהודית לא זכרה. האישה הזכירה לה את השיחה שניהלו לפני שני עשורים, וסיפרה על מכתב הברכה שקיבלה מהרבי מלובביץ' ללידת בן. ואז סיפרה איך בנה נולד ואיך גדל, ואיך התגייס ונשלח לשרת בחברון.
יהודית נדהמה מנפלאות ההשגחה, איך דווקא הבן שנולד לאחר שכנועיה לפני עשרים שנה, הציל את בנה ממוות בעיר האבות...
על פי כתבה מאת פרדי ברוד באתר חב"ד
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net