קבלו הצצה נדירה אל תוך ראשו של שופט. ובאותה הזדמנות גם אל המציאות המשפטית הכאוטית שאליה הטיל אותנו נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק, כאשר לימד את שופטי ישראל את מלאכת הפרשנות היצירתית. זו מותירה את החוק כמקור השראה בלבד והמשפט מוכרע למעשה על פי מצפונו הפרטי של השופט.
בראשית הקיץ האחרון התקיים כנס המחוזות של לשכת עורכי הדין באילת (להבדיל כמובן מכנס לשכת עורכי הדין שהתקיים שם חודשיים קודם לכן, או משפע השתלמויות של ועד מחוז תל אביב שמתקיימות בעיר החודש. עורכי הדין אוהבים לנפוש באילת, והם אוהבים במיוחד חופשה באילת שלפחות חלק ניכר ממנה מוכר כהשתלמות מקצועית לצורך הוצאות מס). חלק מהתוכנית המקצועית שהוצאה לנופשים באותו כנס היה מושב בהשתתפות שופטי משפחה שדנו בנושא הכאוב של אכיפת הסדרי ראייה על הורה משמורן.
בין הדוברים היה גם שופט המשפחה הוותיק שאול שוחט, אשר מכהן היום בבית המשפט המחוזי בתל אביב, והשופט האסרטיבי של בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע אלון גביזון. פער גילאים של חמש עשרה שנים בין שני השופטים ופער דומה של שנות שיפוט מביאים איתם גם הבדלים בהשקפה השיפוטית. השופט שוחט סבר כי המחוקק נתן בידי בית המשפט די כלים אפקטיביים לאכוף הסדרי ראייה. השופט גביזון חלק ואמר כי השופטים מוצאים את עצמם חסרי אונים אל מול הורה משמורן שמתעקש, בדרך כלל מתעקשת, למנוע מההורה האחר קשר עם ילדיו. הוא סיפר למשל על תיק שהתנהל בפניו, בו האם סירבה בתוקף לקיים את הסדרי הראייה. בכל פעם שהוא הטיל על מחלקת הרווחה העירונית להיכנס לעובי הקורה בנושא, האם פשוט קמה ועברה לעיר אחרת. במחלקת הרווחה החדשה, תמיד עמוסה לעייפה, היה התיק החדש מחכה לתורו במשך חודשים ארוכים. כך מנעה האם את האב מלפגוש את ילדתו במשך שנים. השופט גביזון הציע כי בית המשפט יוכל להטיל סנקציות על הורה משמורן סרבן בדומה לסנקציות המוטלות למשל על חייבים בהוצאה לפועל שמשתמטים מתשלום חובותיהם. מדובר למשל בהגבלות על חידוש רישיון נהיגה, שימוש בכרטיס אשראי וצו של עיכוב יציאה מהארץ. בקיץ השופט גביזון עוד סבר שיש להניח את האתגר לפתחו של המחוקק, וקרא לכנסת לתת ביד השופטים את כלי האכיפה האפקטיביים.
אבל הקיץ עבר, הסתיו הגיע, ונראה כי סבלנותו של השופט גביזון פקעה. בשבוע שעבר, ארבעה חודשים בדיוק אחרי אותו כנס במלון באילת, יצאה מתחת ידו החלטה, הפעם בבית המשפט בבאר שבע.
משני צדי המתרס באולמו של השופט גביזון עמדו זוג הורים ששכלו את בנם שנפטר ממחלה מזה, ואלמנתו הצעירה מזה. בתווך ניצב קטין – יתום, בן ונכד. לפני שלוש שנים נפטר אביו, ובין האם להורי האב פרץ עימות קשה על כספי העיזבון. בשנה שעברה העניין נגמר בהסכם פשרה שבה העבירו הסבא והסבתא לכלתם האלמנה 155 אלף שקלים. הסכסוך הכלכלי הגיע לקיצו הפורמלי, אבל העוינות נותרה. האם סירבה לקשר עם הורי בעלה המת, והסבים נותקו מנכדם.
החוק כיום מאפשר לבית המשפט לאכוף הסדרי ראייה לבקשת סבים שבנם נפטר והאלמן או האלמנה מונעים זאת מהם, אם הגיע למסקנה שזו טובתו של הילד. בפועל אוכפים בתי המשפט הסדרי ראייה כאלה בכל פעם שהקשר אינו מסכן את טובתו של הילד, אם לא מוכח בעליל שהסבים חותרים תחת סמכותו של ההורה הנותר. גם השופט גביזון פסק הסדרי ראייה במרכז קשר פעם בשלושה שבועות בין הנכד לסבו וסבתו. אלא שהילד לא הגיע למפגשים. האלמנה טענה כי הילד מסרב להגיע. פקידת הסעד שנשלחה לבדוק את הנושא הגיעה למסקנה כי אף על פי שהאם לא הסיתה את הילד מפורשות נגד הסבים, הוא נחשף לסכסוך הכספי המר. הילד מזדהה עם אמו ולכן מסרב לקשר.
בפסק הדין שב וקונן גביזון על כך ש"ארגז הכלים" של שופט המשפחה אינו רחב מספיק. הוא קבע כי "יש להרחיבו על ידי הטלת סנקציות נוספות נגד ההורה המשמורן, שאינו מקיים אחר החלטות בעניין הסדרי הראייה". אבל הפעם הוא לא המתין לכנסת.
סעיף נידח בחוק הכשרות קובע כי "בית המשפט רשאי... לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת ענייניו של הקטין". השופט גביזון כותב כי משום שהסעיף אינו מפרט באילו אמצעים מדובר, הוא סבור כי "מדובר ברשימה פתוחה ורחבה שעל בית המשפט ליצוק לתוכה תוכן בהתאם לנסיבות המקרה שבפניו", כזו שיכולה אף לתת לבית המשפט אמצעים מהירים לטיפול בסרבנות של הורה משמורן. הפעם את ההשראה לסנקציות קיבל השופט לא מחוקי ההוצאה לפועל, אלא דווקא מבתי הדין הרבניים. הוא מציע כי בחסותו של סעיף החוק הכללי יאמצו שופטי המשפחה את הסנקציות שנתן המחוקק לדיינים לאכיפת גט על בעלים סרבנים, ויטילו אותן על הורים משמורנים סרבנים. בפרפרזה על ההלכה היהודית המאפשרת להלקות בעל סרבן גט "עד שיאמר רוצה אני", רוצה השופט גביזון לשלול ממשמורן סרבן רישיון נהיגה, יציאה לחו"ל והחזקת כרטיס אשראי. "עד שיאמר 'מאפשר אני' ובכך יאפשר להורה שאינו משמורן להיות חלק מחייו של הקטין".
על פי אותו סעיף כללי ומעורפל בחוק הכשרות, הורה השופט לאם גם להשתתף בהליך טיפולי יחד עם חמיה וחמותה ויחד עם בנה הקטן, כך שהתנגדותו של הילד לקשר עם הסבים תשבר. עכשיו עומדת בפני האם הברירה האם להיענות לדרישתו של השופט או להסתכן באיבוד רשיון הנהיגה, למשל.
בקול רם
רם כהן, מנהל תיכון אלתרמן בתל אביב, הוא החנין זועבי של מערכת החינוך. זה שמותח את החוט עד הקצה, ומוכיח בכל פעם שאפשר להמשיך וליהנות ממשרה טובה בממסד המדינה היהודית תוך כדי חתירה תחתיה. מאחורי כהן כבר כמה שערוריות ושני שימועים במשרד החינוך, אבל נראה שאף שר חינוך, בוודאי לא הנוכחי, יעז לסכן את המשך הקריירה החינוכית של האיש.
בחודש שעבר התפרסם כי כהן אסר להתקין מזוזות בכניסה לכיתות הלימוד במוסד (אם כי מזוזה נמצאת בפתח בית הספר), אך קיצר את יום הלימודים בשל חג הקורבן (התירוץ היה ששלושה מורים מוסלמים מלמדים בבית הספר). ספק אם יש לכהן שלושה מורים דתיים במוסד, ובכל מקרה מורה מתנחלת אין לו. לפני כמה חודשים הוא התבטא ואמר כי יתקשה להעסיק מורה מכפר תפוח. באמבוש תקשורתי שעשה לו בערוץ 2 העיתונאי עמית סגל הדגיש כהן כי לא אמר ש"לא יעסיק", אלא "יתקשה להעסיק".
אבל מחוקקינו בכנסת לא לקחו סיכונים מיוחדים. בהצעת תיקון לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה שיזמה ח"כ שולי מועלם-רפאלי מהבית היהודי היא מבקשת להוסיף לאיסור להפלות אנשים בשל ארץ מוצאם, גם איסור אפליה בשל מקום מגוריהם. מכיוון שהסנקציות הכלכליות שכולל חוק שוויון הזדמנויות בעבודה הן משמעותיות ביותר, והוא נאכף באופן אפקטיבי על ידי בתי הדין לעבודה, אם הצעת החוק תתקבל יפחת החשש כי יהודים לא יתקבלו לעבודה רק כי הם גרים ביו"ש. אבל מדובר בעיקר בחשש תיאורטי. בתגובה חקיקתית לאירוע תקשורתי. מסובך יותר, ותיאורטי הרבה פחות, יהיה לנסות ולחוקק תיקון דומה במסגרת "חוק איסור אפליה במוצרים ושירותים", כזה שיאפשר למתיישבים ביו"ש לקבל שירות במסגרת אחריות למקרר שהתקלקל.
ובינתיים, בתל אביב
שופט בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב אביים ברקאי ממש התאמץ כדי לשוב ולא לאשר לעיריית תל אביב לאכוף את החוק על המרכולים הפתוחים בשבת. אם נתמצת את קביעת השופט, גדעון סער אמנם פסל את החוק העירוני הראשון של העירייה בתוך שישים הימים הקצובים. הוא עיכב בזמן גם את החלטת החוק השני. אך את החוק אפשר לפרש כך שאף על פי שהוא רק דחה את קבלת ההחלטה בעניין (והותיר אותה לשר הפנים הבא) הוא היה צריך לקיים שימוע לראש העירייה בטרם קיבל את ההחלטה. לא הבנתם? לא נורא. המסר פשוט הרבה יותר: על תל אביב החילונית אי אפשר לאכוף חוק שלא מתאים לה.
סופרת את הכסף
טרילוגיית פרשת הגניבה הספרותית של הסופרת נעמי רייגן מסופרות חרדיות הסתיימה השבוע. את שלוש התביעות הוביל משרדו של עו"ד גלעד קורינאלדי. בראשונה קבע השופט המחוזי דאז (והיום מבקר המדינה) יוסף שפירא כי הסופרת המפורסמת ביצעה גניבה ספרותית. התביעה השנייה נמחקה לאחר שהסופרת התובעת הלכה לעולמה. את התביעה השלישית הכריע השבוע השופט עודד שחם ששב וקבע כי בוצעה גניבה ספרותית. הפעם זה עלה לגברת ריגן 73 אלף שקלים.