יש כאן תהליך מתמשך של מאבק מתחת לפני השטח, שפך הדמים נורא, מציאות שאינה טבעית. וכשהורים קוברים את ילדיהם הנטבחים במלחמות, או בהיותם רכונים על תלמודם בתוככי בית המדרש, או כשאנשים נטבחים בתפילה בבתי הכנסת, זו מציאות שמעל כל סדרי החיים האנושיים בכלל.
מקום תפילה במהלך ההיסטוריה האנושית היה מחוץ לתחום, ופגיעה במתפללים היתה חציה עמוקה של הקו האדום. וקול דמי אחינו זועק אלינו מן האדמה. אין כאן פעולות נקם או רצח בעלמא. יש כאן מאבק דתי-מוסרי וערכי, של אלו הרוצחים כביכול בשם הדת. בשם אותה דת, שבמקום לקדש את החיים וליצוק להם תוכן, מאתגרת את בניה להרג ולחורבן.
רבים שואלים האם אירוע איום ונורא שכזה מזכיר לנו את הטבח במרכז הרב. והתשובה היא כי אין לנו צורך להיזכר. "אפרם צבור על גבי המזבח". הקורבנות נותנים לנו את הכוחות לחיות, להמשכיות, לחינוך לתורה ולמוסר.
באותם ימים נוראים נשאלנו, מה בקשתכם בשעה שכזו, וענינו כי את כבוד הקדושים ומשפחותיהם אנו דורשים, את כבוד עם ישראל כולו, ועל כן חובה מוסרית בסיסית ואנושית מכל, להרוס את בתי הרוצחים. לבושתנו, לאחר משא ומתן, באותה העת, לא נהרס הבית, אלא נאטם בלבד. האטימות הוכיחה את יכולתה.
לאחר מות בני אהרן, נאמר בתורתנו הקדושה "בקרובי אקדש". אלו הם שעל ידם אנו מצווים ללמוד לקדש את המשכיות החיים, קידוש השם פה בארץ החיים, ולמטרה זו צריכים לשאוף כולנו לקדושת החיים. העם מייחל להתחבר לצור מחצבתו בכוחות משותפים. "כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו".