איש מהתלמידים עדיין לא נולד בערב ההוא, והרצח נוגע בהם ומסעיר את לבם הצעיר פחות או יותר כמו רצח ארלוזורוב, ברנר או דה האן. לפיכך, בין היתר, שולבו השנה גם ההורים בפעילויות הזיכרון לרצח. ובעוד זמן לא רב, כאשר גם הורי התלמידים יהיו צעירים מכדי לזכור את האירוע, ייאלצו המחנכים לקבל עזרה מהסבים ומהסבתות.
גם בני בכורי, תלמיד כיתה ו', התבקש לראיין אותנו ההורים על זיכרונותינו מרצח רבין. השאלון המודפס, שחולק לכל תלמידי הכיתה, כלל ארבע שאלות שנדמה כי הועתקו ישירות מתמליל החקירה של מרגלית הר שפי: היכן היית כששמעת על הרצח? כיצד הרגשת כששמעת על דבר הרצח? איך הגבת בעקבות הידיעה? והשאלה הבונבונית מכולן: מי היה יצחק רבין ז"ל עבורך? אם שאלון כזה היה מחולק שנה או שנתיים אחרי הרצח, יש לי הרגשה שרוב ההורים אצלנו היו מוצאים את עצמם מאחורי הסורגים.
אבל לא רק יום זיכרון לרצח חווינו בתקופה האחרונה, אלא גם מעשי רצח וניסיונות לרצח. גברים, נשים וטף נדקרו, נדרסו ונורו על ידי מחבלים ערבים, וכל רצח כזה נגע בנו, הכאיב לנו והרתיח את דמנו לא פחות מטראומות לאומיות היסטוריות. אולי זה הזמן לחלק בבתי הספר שאלונים אחרים, שאלונים שבהם יתבקשו ההורים לספר על ימי ממשלת רבין ולא רק להאדיר את אישיותו. הנה שאלה לדוגמה: האם לדעתכם, הורים יקרים, רצח של אדם בדקירה בעידן אוסלו היה מגיע לכותרות הראשיות כמו היום?
כשאספר לבני על אירועי התקופה ההיא, לא בטוח שהוא יאמין לי. מה, אוטובוסים התפוצצו בכל רחבי ישראל, הרגו עשרות ומאות יהודים ולא יהודים, וישראל המשיכה לדבר שלום ולסחור בשטחי ארץ עם האויב? אתה רוצה להגיד לי שפעם אזרחי ישראל פחדו להסתובב בקניונים ולשבת בבתי קפה, ולא מחשש למחבל עם מברג?
אין לי בעיה עם אזכורו של רצח רבין, באמת שלא. זהו רצח שאינו כמו כל רצח אחר, ויש מקום לדבר עליו ולהסביר את הנושא לדור שלא ידע. יש לי בעיה עם החוצפה הבלתי נגמרת של חלקים בשמאל, שממשיכים לאזכר את הרצח במונחים של דרך רבין ומורשת רבין, ומסתירים את הדם הרב שנשפך בצדי אותה דרך.
פיגועי הדקירה האחרונים, מלבד היגון שהביאו עלינו, הצביעו גם על ההתאוששות האיטית שלנו מממשלות רבין ופרס. שנים לא מעטות לקח לחברה הישראלית לחזור לשפיות, לקבל פיגועי דקירה בזעזוע הראוי, להתאבל על כל הרוג ולהתפלל על כל פצוע, ולא להתרגל לגיהינום המתמשך של מכוניות תופת ועשרות חלקי גופות. שנים רבות לקח לנו לשוב אל עידן טרום אוסלו, לתקופה שבה פיגועי דקירה היו עילה מספקת להחלפת ממשלה בישראל.
ועדיין, גם כעת, עולה אדריכל ההסכם לנאום בעצרת בכיכר, מפמפם את המילה "שלום" עשרות פעמים, וטוען בעזות מצח שמי שנואש מהשלום הוא ההזוי. ומולו עומדים צעירי השמאל, שחלקם מכירים את שנות ה‑90 בעיקר מוויקיפדיה, ומוחאים כפיים על כל אזכור של השלום המדומה והמדמם מבית מדרשם של שלושת חתני פרס נובל לשנת 1994. אם זה מה שאנחנו אמורים ללמוד מרצח רבין, כבר עדיף שיישכח.
שלטון בלי העם
קו דק אך ברור מחבר בין שתיים מהפרשיות המרכזיות של השבועות האחרונים: ההקלטות של אולמרט והחוק נגד החינמון 'ישראל היום'. בשני המקרים נחשף בפנינו השלטון בישראל כרשת מסועפת של אינטרסים פוליטיים ובעיקר כלכליים, שמתנהלים מעל ראשו של האזרח ובלי שום קשר לטובתו.
מצער לראות שגם בכירי הבית היהודי, אף שלא השתתפו בהצבעה על חוק 'ישראל היום', הם שותפים מלאים באותם מהלכים אינטרסנטיים. מצער יותר לראות שגם הם, כגרועים בפוליטיקאים, מתנהלים מעל ראשי העם ולא טורחים אף להסביר את המצב לבוחריהם. אמנם רוב חברי המפלגה הסרוגה הצביעו נגד החוק, מה שאי אפשר לומר על מפלגתם המיותרת של עוזי לנדאו ויאיר שמיר, אבל זוהי נחמה קטנה מאוד.
רגע לפני שנפתלי בנט יבקש את קולנו בבחירות הבאות, המערכת הפוליטית כולה תצטרך לשכנע אותנו שכדאי בכלל לצאת אל הקלפי, שיש לנו חלק ונחלה בדמוקרטיה הישראלית, שמאחורי האינטרסים ופטפוטי הסרק של האוחזים בשלטון ישנו גם מאבק ענייני למען האינטרס שלנו. לא של נוני מוזס, שלנו.
שקיות אשפה
יודעים מה הכי נורא בקמפיין השקיות של המשרד לאיכות הסביבה? לא ההחלטה של מזכ"ל ההסתדרות לשעבר עמיר פרץ לשלם יותר מרבע מיליון שקל לשחקן משה איבגי תמורת עבודה של יום. גם לא ההחלטה של רודף הצדק החברתי משה איבגי לקחת יותר מרבע מיליון שקל מכספי ציבור. מה שהכי נורא, ואפילו מזעזע, הוא התוצאה העלובה של תשדירי הקמפיין, שתמורת הכסף שנשפך קיבלנו חלטורה בדמות תשדירים חסרי חן והומור, ואפילו משוחקים רע. הקמפיין הזה מעורר בעיקר חשק לקחת שקית ניילון ולשים על הראש. לא לצורך התאבדות חלילה, כהגנה מפני היריקה בפרצוף.