שעות הבוקר המוקדמות של יום שישי קיצי. מאות נשים ניצבות על שפת הכנרת, והברות בשפה האנגלית מרחפות באוויר ומצטרפות למילים ומשפטים הבוקעים בדציבלים גבוהים מרמקולים המפוזרים לאורך רצועת החוף.
תיאומים אחרונים לקראת אירוע צליחת הכנרת על ידי קבוצת נשים. הכול מתוקתק, כל אחת נרשמת ומקבלת תג וכובע וצמיד. השמיים תכולים, והנה אחת ועוד אחת יוצאות לדרכן. לא מדובר רק בחוויה חברתית וספורטיבית, זו חוויה רוחנית של עשייה נשית, של חסד בוקע שחקים למען הקמת מוסד לילדים שמתחנכים ביישוב גבעות שבגוש עציון, מוסד לילדים מיוחדים מאוד. הרווח מהאירוע הספורטיבי מתועל כולו לסיוע למוסד שיקומי מהמדרגה הראשונה.
אם נגלגל קצת את מגילת חיינו לאחור ייוודע לנו שבירושלים, בשנים שסביב הקמת המדינה, חיו מאות ילדים שהיו זקוקים לטיפול ולשיקום אורתופדיים עקב מחלת הפוליו, לשם מניעת נכות תמידית. בעקבות יוזמה של קבוצת אנשים יצירתיים הוקמה האגודה לעזרת ילדים נכים, הידועה בשמה אלי"ן, שגרמה לפריצת דרך בטיפול, כולל הקמת מרכז רפואי מיוחד להם. סיפור ההתפתחות של בית החולים הצנוע הזה, אשר דייריו ועובדיו פועלים הרחק מזרקורי התקשורת, הוא מרגש עד דמעות, ויחסי הגומלין שבין הצוות למטופלים ומשפחותיהם היו לשם דבר. בביקור שגרתי בבית החולים ניתן לראות את בריכת השחייה הטיפולית, הכוללת מתקנים להורדת מטופל בעל נכות קשה למי הבריכה, ואפשר אף לצפות בנער המחובר למכונת הנשמה נכנס למים ומתקדם בהם לאטו. המודעות והמאמץ לקיים את המפעל הנהדר הזה קשורים להשפעה סביבתית-ערכית, המביאה מאות רבות של משפחות ואנשים לתרום מהונם ומכוחם למען הפרויקט האדיר הזה. כזו הייתה צליחת הכנרת הנשית המאורגנת הזאת, והמאמץ השתלם.
התמנון וזרועותיו
ואם אנחנו מדברות על אנרגיות נשיות, התבשמתי לאחרונה בתובנה מרעננת, שהאישה המודרנית דומה מאוד לתמנון. מחקר חדש באוניברסיטה העברית מגלה את המנגנון המיוחד המאפשר לתמנונים לחיות. חוקרים גילו שמאות כפתורי ההצמדה שעל כל זרוע של תמנון נוטים להיצמד לכל מה שבא איתם במגע, ונטייה זו עלולה הייתה להוות בעיה קשה בשביל התמנון, מכיוון שהזרועות הגמישות והארוכות נוגעות זו בזו באופן תדיר תוך כדי תנועתו, והיצמדותן זו לזו הייתה משבשת את חייו באופן קריטי! הבעיה אפילו קשה יותר, מכיוון שהתמנון אינו יודע את המיקום המדויק של זרועותיו בכל רגע נתון, ואינו רואה את כולן כל הזמן. מה אפוא מונע ממנו את האסון הזה?
והנה, במחקר שנעשה באוניברסיטה העברית בירושלים, התגלה כי קיים מנגנון כימי המונע את ההיצמדות של כפתורי ההצמדה לעור. התברר כי כפתורי ההצמדה חשים במולקולה מסוימת שנמצאת בעור התמנון, וכך מנוטרל מנגנון ההיצמדות שלהם בנגיעה בגופם הם. הזיהוי כה מדויק, עד שהתמנון מסוגל לזהות את זרועותיו אפילו אחרי שנגדעו מגופו! כאן ראוי לציין שגדיעת זרוע של תמנון נחשבת לפעולה בלתי טראומאטית בעבורו, שהרי התמנונים מאבדים באופן קבוע חלק מזרועותיהם בטבע וממשיכים להתנהג באופן רגיל, כשמהגדם צומחת במשך הזמן זרוע חדשה. גדיעת זרוע של תמנון במעבדה נעשית בניתוח, כאשר התמנון מורדם. תמנונים הם בעלי מאפיינים קניבליים מטבעם, ולכן היה ניתן לצפות שהם יאכלו זרועות גדועות של תמנונים שייפלו לזרועותיהם. ואכן, המחקר הראה שזה מה שקורה - תמנון נוטה לאכול זרועות שנגדעו מתמנונים אחרים. אבל זרועות שנגדעו מגופו שלו הוא אינו אוכל! האם תופעה זו היא חלק מעצם ברייתו של התמנון, או שהיא פרי של השפעה סביבתית רבת שנים? נראה כי התמנון מייצג דוגמה לתכונות גוף ומערכות שליטה המותאמות באופן מיטבי למבנה גופו המיוחד, למערכת העצבים שלו ולסביבה שבה הוא חי, כהוכחה ברורה לפסוק "מה רבו מעשיך ה'".
דיאטה? לא לדובי הקוטב
האם נתתם את דעתכם אי-פעם לשאלה הגסטרונומית חובקת העולם: ממה ניזונים דובי הקוטב? מתברר שהדיאטה שלהם עשירה בשומנים במשך כל חייהם. הצעירים ניזונים מחלב אֵם המכיל כ‑27 אחוזי שומן, והבוגרים אוכלים בעיקר בשר יונקים ימיים כגון כלבי-ים, שגם אחוז גדול מגופם רווי שומן. התוצאה: גופם מכיל שומן רב המקיף סביב את אבריהם, ולעתים מגיע השומן ל‑50 אחוזים ממשקל גופם.
כמה חוקרים ניתחו גנומים גרעיניים שלמים של אוכלוסיות דובים חומים ודובי קוטב, כדי לזהות את הגנים שעברו סלקציה חיובית אצל דובי הקוטב, לעומת דובים חומים. מטרתם הייתה להגיע לתובנות בנוגע לרקע הגנטי ולהתפתחות הייחודית של הגנום בחיים הארקטיים, בקור שבו דוב חום אינו יכול להחזיק מעמד, ובן דודו הדוב הלבן רואה בו את ביתו הטבעי. בין יתר הממצאים מצאו החוקרים שהעשרתם של גנים המשויכים להתפתחות רקמות שומניות משקפת את התפקיד הקריטי שלהם בהתפתחות ההיסטורית של דובי הקוטב, בהשפעת הסביבה שבחרו. מוות וחיים ביד השומן.
בלי לחץ חברתי
ומהקוטב הצפוני - לדרום אמריקה. ברזיל אירחה לאחרונה את משחקי גביע העולם בכדורגל (מונדיאל בלעז), ובעוד שנתיים תארח את המשחקים האולימפיים והפראולימפיים (אולימפיאדת הנכים החוסה בצלה של אחותה הגדולה). למשחקים מגיעים מאות אלפי תיירים מרחבי העולם ומיליוני אורחים מקומיים. מבחינת בריאות הציבור התיירים עלולים להיתקל במחלות זיהומיות מידבקות או להימצא בסיכון לחבלות ופציעות, ולתחלואים הנובעים מביקור באירועים שיש בהם התקהלות צפופה של קהל רב. מדובר בעיקר במחלות עוריות, מחלות מעיים וזיהומים הגורמים לחום סיסטמי. כאן מדובר בהשפעה סביבתית מקומית, מיידית, אמנם גם הפיכה בדרך כלל.
קיים גם לחץ חברתי, והוא תלוי בסביבה שבה אתה זוכה לגדול. כמה פעמים חזינו כולנו, בעיקר בגיל הילדות, בילד שכושל באבן או מחליק בכיתה, ונפילתו גורמת לצחוק רם של הסובבים אותו, חבריו? גם אם אין כאן כוונה רעה, יש כאן פגיעה קשה בביטחונו העצמי ובשמחתו של אותו אחד, שאיתרע מזלו. אך אין זה מובן מאליו. מורה טוב יצליח לגרום לקונצנזוס חברתי ומוסרי שישפיע גם על החלשים בשרשרת, שבו יימחקו החיוכים במצבים מעין אלה, ואז דווקא החלשים מוסרית הם אלו שיהפכו לפחות מקובלים חברתית. אני מכירה מחנך אחד כזה, ממש מקרוב...
לתגובות: drchana2@gmail.com