כמעט לכל בירה בעולם האירופאי יש בית אופרה משלה.
בדרך כלל מדובר בנין אבן רב שנים, מסותת היטב, עומד במרכזה ובטבורה של העיר ומקרין על כל יושביה. גם לתל אביב, בירת התרבות של ישראל (ובלי לפגוע לרגע בחשיבותה של ירושלים כעיר קודש), יש מזה מספר שנים בית אופרה חדש ויפה.
השנה חוגגת האופרה הישראלית שלושים שנה ולציון האירוע נבחרו מספר מחזות לייצג את השנה המיוחדת הזו.
לפתיחת החגיגות נבחרה האופרה הקומית הספר מסיוויליה וכאן המקום לומר שתשכחו כל מה שידעתם עד כה על אופרה.
זה כבר מזמן לא זמרות או זמרים שעומדים שעות על הבמה ובמשך דקות ארוכות, שרים שיר אחד. ממש לא. האופרה העכשוית מתאימה עצמה לרוח הזמן והמקום וברוח זו נוצרת האוירה.
כך למשל כבר במערכה ראשונה ביצירה החדשה מגיע הרוזן אלמוויווה, בלוויית קבוצת נגנים, עם עלות השחר לשיר. הם מתמקמים בקרבת ביתו של ד"ר ברטולו. גם הספר פיגרו מגיע למקום תוך שהוא מתאר את חייו הסואנים והרוזן מבקש ממנו שיארגן לו פגישה עם זו אותה הוא מייעד לו לאשה וזאת כדי שהיא לא תהיה מושפעת ממעמדו. כאשר פיגרו והרוזן שומעים שגדוד חיילים הגיע לעיר הם מחליטים כי אלמוויווה יתחפש לקצין שיכור וידרוש מברטולו לשכן אותו בביתו.
במערכה שנייה הספר פיגרו מגיע גם הוא ודורש לגלח את ברטולו בכדי לאפשר לרוזינה וללינדורו שלה (הלוא הוא דון אלונסו) ליהנות מכמה רגעים של שקט. לפתע מופיע גם דון בזיליו, בריא כשור, אבל הכול מנסים לשכנעו שהוא אכן חולה והוא עוזב את המקום בבהלה. פיגרו ממשיך לגלח את ברטולו בעוד צמד האוהבים מתכנן את בריחתו, אולם ברטולו שומע אותם ומגרש בכעס רב את הרוזן ופיגרו מביתו.
כאשר ברטולו מגיע, חוזה הנישואין כבר חתום ולא נותר לו אלא לקבל את גורלו בהכנעה ולהצטרף לכולם בברכות לרוזן ולרוזנת החדשה שלו.
דרך הצגת הדברים נפלאה, מעניינת, המוסיקה בניצוחו של עומר ולבר המצוין עושה את היצירה למשובחת וגם פן כזה של תרבות חשוב הוא במחוזותינו.