פסילה על סטטוס

לו היה האיש המוכשר, כאוב ומעט פרנואידי הזה שמאלן אשכנזי, גם אז היה בית־הנשיא מחרים אותו בגלל טקסט אחד? שואל העיתונאי חנוך דאום.

חנוך דאום , ד' בכסלו תשע"ה

כאשר עמיר בניון עולה לבימה וקולו בוקע לראשונה מגרונו, ואללי — יש לו לבחור קול אדיר וחם, אני שואל את עצמי שאלה פשוטה: לו היה האיש המוכשר, כאוב ומעט פרנואידי הזה שמאלן אשכנזי, גם אז היה בית־הנשיא מחרים אותו בגלל טקסט אחד, ולא משנה כמה נואל הוא?

בישראל יש פרופיל מסוים של אנשים שאסור לגעת בהם. עמוס עוז הקדיש עותק של ספרו באופן אישי וחם למרואן ברגותי, אדם עם דם יהודי על ידיו. איש לא החרים אותו, וטוב שכך: ההקדשה לברגותי לא הפכה את "סיפור על אהבה וחושך" לפחות מופתי. יהושוע סובול הגדיר ציבור שלם בישראל כעלוקות. זה לא הפך אותו ללא ראוי לפרס שקיבל מהשרה לבנת. מנשה נוי קרא למרד גיוס, אז הוא אינו שחקן טוב? הוא שחקן נפלא. אני יכול להמשיך עם יזהר אשדות, אביב גפן, תומרקין ומי לא, אבל בשביל מה בעצם? הרעיון ברור. יש חופש ביטוי, ואם אמן מחרטט משהו באיזה יום רע — ומי שכתב את השיר על אחמד בהכרח סבל מיום רע — לא חייבים לפסול את כל מה שהוא עשה ויצר בחייו.

חרמות הם דבר מסוכן ופסילת אמן מלהופיע מול הנשיא בגלל טקסט בודד, ובכן, מדובר באירוע חמור.

חבל שהנשיא הנכנס, שנכנס לתפקידו אבל נכנס גם לסחרור מסוים, לא הבין שלפסול קטגורית את עמיר בניון בגלל מה שבטעות מגדירים כשיר (הרי מדובר בסטטוס. סטטוס מזמר אמנם, אבל סטטוס), זה בדיוק ההפך ממה שחברה בריאה צריכה. אנחנו מספיק חזקים כדי לשאת מורכבות, ואנחנו אמורים לנהל עולם רגשי מספיק עגול כדי לדעת לומר שהשיר על אחמד הוא שיר גזעני, מכליל ובעיקר מטופש, וגם לדעת, באותו זמן, שזה לא הופך את עמיר בניון למבצע פחות טוב ויוצר פחות משמעותי. הו לא.

התקרה בזאפה תל־אביב רועדת כעת כשאני כותב את השורות האלה, מהביצוע של בניון ל"יהללוך". כמה רגש, כמה כאב וכמה מורכבות יש באיש אחד.

השורה התחתונה, ואני מתמצת אותה כאן בזאפה בקצרה כדי לשוב וליהנות מההופעה בשקט, היא שהכישרון של עמיר בניון גדול בהרבה מטקסט טיפשי וגזעני אחד.

המאמר פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות"