השבוע העברתי שלוש שיחות לנשים. שיחות עוצמתיות שמחזקות אותי ואותן. בשיחה אני מדברת על ההתמודדות עם הגירושין ולאחר מכן על ההתמודדות עם התאונה.
אני יודעת שכולן מתחילות להוציא את הטישו כאשר אני מראה סרטון של איתן מיכאל בטיפול נמרץ, ומאותו רגע החבילות מתרוקנות לאט לאט.
אבל ברוך ה' יש גם חיוכים בקהל והבנה איך הכל מסתדר לטובה, וכיצד הקב"ה נותן לנו ניסיון וגם את הכוחות להתמודדות.
באחת השיחות שאלה אותי מישהי מהקהל ממתי אני מעבירה שיחות ואיך אני מסוגלת לעמוד כך ולספר על ההתמודדות הקשה שלנו ומאין יש לי את הכח החזק הזה להתמודד ולא לבכות כל הזמן.
אז כך, כשלמדתי אימון, חלק מהתהליך הוא לקחת על עצמך פרויקט שהכי קשה לך "למתוח שריר", ולעשות אותו. לגייס את כל הכוחות שלא הפעלת עד עכשיו, לרכז אותם, לשנס מותניים ולעשות את זה.
אז אני החלטתי שהפרויקט שלי יהיה להעביר שיחות, כי זה באמת דבר מאוד קשה, ומספר פעמים לאחר הגירושין ולאחר התאונה ביקשו ממני וממש הרגשתי שאני לא מסוגלת, מתביישת, לא מוכנה להיחשף, חוששת לעמוד מול קהל ועוד כהנה וכהכנה.
אך לאחר שבמהלך האימון מצאתי הרבה מהחוזקות שלי, העצמתי את עצמי, הרגשתי שאני חייבת ומסוגלת לעשות את זה.
באימון קוראים לכל התירוצים: "צדקנות", האם אני אדם שמצטדק וכל הזמן מוצא תירוצים למה לא לעשות, למה לדחות דברים, להישאר באותו דפוס של פעולה למרות שרואים שהיא לא טובה, או שאני אדם שצומח, שרוצה לקדם את עצמי ואת החיים שלי, שרוצה לטפוח לעצמו על הכתף ולהגיד: כל הכבוד, יצאת גדולה.
וברוך ה' לאחר שהחלטתי שאני עושה את זה, אין לי "אפילו פרפר אחד בבטן" לפני שאני מתחילה להעביר שיחה, אלא רק התרגשות והרגשה של שליחות ותחושה שכנראה זה אחד מהיעדים שלי בעולם הזה.
הרבה דברים בחיים נראים לנו בלתי אפשריים, כמו הר גבוה שאי אפשר להגיע לפסגה שלו. אבל אם מנקים את כל "הרעשים" והדברים שמעכבים להגיע למטרה, אין סיבה שאדם לא יצליח.
לאחר שלושה חודשים של אשפוז בעין כרם ובאלי"ן אמרו לנו לקחת את איתן מיכאל הביתה, מכיוון שהוא לא בהכרה מלאה ואין מה לעשות איתו בבית חולים שיקומי.
מאוד רציתי לקחתו הביתה, כבר לא יכולתי לראות את המיטה הריקה שלו, היה קשה בלי לראותו במקומו הטבעי אלא במיטה של בית החולים, כבר לא יכולתי לסבול את המראות הקשים בבית החולים ורצינו מאוד לחזור לשגרה, אמנם שונה, אבל שגרה.
עלו המון סימני שאלה והדבר היה נראה כמעט בלתי אפשרי. צריך לעבור לדירת קרקע, מה ניתן לו לאכול, איך נטפל בו, הרי הוא סיעודי 100%? איך נתמודד איתו ועם שאר הילדים. ועוד הרבה שאלות.
אני חושבת שהרצון שיהיה אתנו בבית, וניקוי כל הרעשים והתירוצים, והאמונה שהקב"ה הביא עלינו את הניסיון הזה והוא גם ייתן כח, גברו על הכל, והבאנו אותו הביתה.
ברוך ה' אנחנו משפחה מאושרת עם ילד מיוחד מאוד, ובית שמתנהל על מי מנוחות בשמחה ונחת.
כאשר אדם מאמין בעצמו וביכולות שלו, וכמובן בחוזק שקיבל מבורא העולם, אפשר לעשות הכל.
התלבטנו האם ללכת לטיפול בתא לחץ באסף הרופא או לא (טיפול המזרז את התפתחותם של תאי המוח), מכיוון שהצד הטכני היה ממש קשה- לשהות איתו שעה בתוך תא הלחץ במשך שישים יום!!!
נראה ממש קשה...
אבל ברגע שהחלטנו שנעשה הכול בשביל הילד הזה, התגברנו על הקשיים הטכניים, ואנחנו קמים בכל בוקר בחמש בבוקר, בעלי הולך לתפילה ואני מלבישה ומאכילה אותו, אנחנו נהנים לראות יחד את הזריחה, יש לנו זמן איכות של כמעט שעה יחד, ולאחר מכן הוא עם אבא שלו משבע עד שמונה בבוקר בכל יום, מקבל פינוק והמון אהבה.
אז כל אחד צריך להחליט שאם משהו חשוב לו באמת, אין תירוצים.
בואו נהיה אנשים צומחים ולא אנשים שמצטדקים כל הזמן ומוצאים תירוצים למה לא.
ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.co