יועצת חינוכית רדיופונית: ולמאזין הבא. הלו?
ישראל: שלום, אני רוצה להישאר בעילום שם, זה אפשרי?
יח"ר: בוודאי.
ישראל: תודה. אז קוראים לי ישראל, ויש לי בעיה עם ה"צעיר" שלי.
יח"ר: עם הבן הצעיר?
ישראל: לא, רק "צעיר".
יח"ר: אה, בסדר, פשוט קצת קשה לקלוט את המירכאות ברדיו. ספר מה הבעיה.
ישראל: בזמן האחרון הוא לא מפסיק לבכות, להיעלב ולהתלונן. על כל דבר קטן הוא מתנפל עליי, צועק ומקלל בערבית כאילו זאת שפת האם שלו.
יח"ר: וואו, כמה זמן זה כבר נמשך ככה?
ישראל: טוב, הוא תמיד היה קצת קשה, אבל במאה ושלושים השנים האחרונות זה כבר הפך לבלתי נסבל.
יח"ר: אה-הה. וכשהוא מתחיל לצעוק ולבכות – מה אתה עושה?
ישראל: ברור שאני נותן לו מה שהוא רוצה, העיקר שיירגע.
יח"ר: תראה, ה"צעיר" שלך חכם, והוא יודע בדיוק איך לגרום לך להגיב אליו. הבכי שלו הוא שפה. על ידי הבכי הוא אומר לך: "אתה תעשה מה שאני רוצה גם אם לא מתחשק לך". והוא מצליח. אם תיתן לו מה שהוא רוצה, הוא ידע שכדאי לו להמשיך. הדרך לגרום לזה להיפסק זה לא להתייחס לתלונות שלו, פשוט להתעלם. יעברו שבועיים-שלושה, מקסימום ארבעה, והוא יבין שזה פשוט לא משתלם לו.
ישראל: הבעיה היא שלפעמים הוא גם מרביץ.
יח"ר: מרביץ למי?
ישראל: לי, לעצמו, לכל מה שהוא רואה. מספיק שאני הולך להתפלל על הר הבית, והוא כבר מאבד שליטה. ניסיתי להגיד לו שיפסיק עם המכות, אבל שום דבר לא עוזר.
יח"ר: תראה, מה שקורה הוא שה"צעיר" מתפתח, הוא מבין שהוא ישות אוטונומית, ויש לזה מחיר. להגיד לו "תשמור על הידיים שלך" זה בעצם להגיד לו מה הוא צריך לעשות. אבל בגלל המצב הפסיכולוגי-קוגניטיבי שהוא נמצא בו היום - הוא לא ישתף איתך פעולה. בפעם הבאה שהוא מכה - אתה תופס את שתי הידיים שלו, מצמיד אותן לגופו, ובקול מאוד שקט אתה אומר לו: אני לא אתן לאף אחד להרביץ לי. שבועיים-שלושה, מקסימום ארבעה, והוא יבין שזה פשוט לא משתלם לו.
ישראל: האמת היא שניסיתי את זה, אבל אז הוא לקח גרזן והתחיל לתקוף אותי.
יח"ר (מהרהרת): גרזן אתה אומר? כמה צעיר הוא ה"צעיר" שלך?
ישראל: לא מאוד צעיר.
יח"ר: אם כך, אתה חייב לעשות הכול כדי למנוע ממנו לתקוף. אם צריך להפעיל כוח – תפעיל כוח. אם צריך סנקציות כלכליות – תעשה את זה. הגנה עצמית היא מעל הכול. אחרי שבועיים-שלושה, מקסימום ארבעה, הוא יבין שלהרוג אותך זה פשוט לא משתלם לו.
ישראל: תודה, אנסה את זה. אני רק מקווה שציפי לבני לא תפריע לי ל...
יח"ר: מה? אמרת ציפי לבני? תשמע אדוני, היית צריך להגיד מההתחלה שהיא בעסק. אני מצטערת, אבל במקרה כזה אין לי שום דרך לעזור לך, תודה ושלום (ניתוק).
מדיניות ההקפאה
אין דרך יפה להגיד את זה: בשבוע הקרוב אהיה בן ארבעים וחמש. כן, גם אני הייתי בטוח שזאת טעות, אבל אז התפרק לי הגוף בבת אחת ובכך הבהיר לי שזה כנראה נכון: מיום ג' והלאה אהיה קרוב יותר לגיל חמישים מאשר לארבעים. רק המחשבה על זה עושה אותי חלוש וזקן כל כך, שאני חייב הפסקה להתאוששות עם כוס תה וביסקוויט.
בשבוע שעבר, בדיוק בתאריך הלועזי והפחות נחשב של יום הולדתי, ביקרתי בבית קברות. לא כדי להתרגל למקום מגוריי העתידי, אלא כדי לומר תהילים על סבא אפרים שנפטר באותו יום לפני יותר מארבעה עשורים. ופתאום אני חושב על סבא, שבגיל ארבעים וחמש העביר את זמנו בעניינים פעוטים כמו לבנות את תל אביב, בעוד אני, באותו גיל ממש, אוחז ברזומה מרשים של סטטוסים די מצחיקים בפייסבוק. שיהיה ברור: אני האחרון שיזלזל בבדיחה טובה, אבל בואו נגיד שזה לא בדיוק הישג ראוי לפרס מפעל חיים.
אולי זאת הסיבה להחלטה שלי להעניק לעצמי כמה מתנות חריגות ליום ההולדת. מתנה מספר אחת היא הקפאת חשבון הפייסבוק שלי, מתנה אחרת היא הקפאת המנוי שלי לשידורי yes, והמתנה השלישית היא הקפאת כל מחויבות אחרת שאינה קשורה לעבודתי או למשפחתי. אולי זה לא יגרום לי להתחיל לבנות את תל אביב, אבל בזמן שהתפנה אולי אצליח בכל זאת להשיג משהו מרשים יותר ממסחטת לייקים רגעית. כפי שאתם יכולים לראות, לפחות האופטימיות שלי נותרה כשל אדם צעיר.