הורתו ולידתו היו בירושלים, מוריו ורבותיו היו אנשיה, וכל כולו נטוע בהווייתה של עיר מלוכה. כאשר צעד בסמטאות שכונת שערי חסד, בה כיהן כרב במשך ארבעים ושתיים שנה, גאתה שמחתו בלבו בראותו בית נוסף שנבנה בעיר הקודש, עוד אבנך ונבנית, ירושלים!
זכה רבי יעקב משה והגיע לשנות זקנה ושיבה, ואז נפל למיטת חוליו מחמת תשישותו. ד"ר שטרנבך, הרופא הירושלמי הנודע, נקרא מדי פעם לסור לביתו של הרב.
מעתה אין הרב חרל"פ יכול לראות במו עיניו בהתפתחותה ובבניינה של ירושלים, ואף לא לטייל בחוצותיה ולשאוף מאווירה הצלול והמחכים. שכב הרב בחדרו, הגה בתורה בניגון חרישי, והדריך את תלמידיו ובני משפחתו ממיטת חוליו.
בני הבית הקפידו מצדם על שקט. בלאט נכנסו לחדרו של ראש משפחתם, ובזהירות רבה פתחו וסגרו את דלתו כדי שלא להפריע, חלילה, למנוחתו.
השקט ששרר בבית היה בניגוד גמור לרעש ולהמולה ששררו ברחובות הסמוכים. ירושלים העתיקה החלה לשפץ את פניה באותם ימים, כבישים החלו להיסלל, רחובות רוצפו ובתים נבנו בה. שכונתו שערי חסד נוסדה בשנים שעדיין לא שמעו בהן על אספקת חשמל ועל צינורות מים בבתים, ואילו כעת נערכו בה עבודות של שיפור תשתיות ושיפוץ בתים. מכונות רבות פעלו בקול רעש גדול ברחבי השכונה.
הגנרטור שהפעיל את כל המכונות הללו הונח ממש מתחת לחלונו של הרב חרל"פ החולה. המכונה הרעישה ברוב שעות היום, טרטורה ניסר את האוויר בצרימה חדה והפר את מאמצי המשפחה לשמור על הדממה הנחוצה.
בניו ובנותיו של הרב הקפידו לבקר את אביהם בקביעות, ותהו מה אפשר לעשות בעניין הגנרטור. ברור היה להם שאין להשאיר כך את המצב. בקושי היו מסוגלים לדבר ביניהם ולשמוע את עצמם. השאלה הייתה רק מהי הדרך המהירה והיעילה ביותר לסילוק המפגע.
"איך אפשר להפריע כך לרב?!" כאב אחד הבנים, "אולי נדבר עם הפועלים?"
"עדיף לדבר עם מישהו בעירייה", הציע קרוב אחר.
"יש לי רעיון!" קרא בן נוסף, "ד"ר שטרנבך! רופאו של אבינו הוא גם רופאו הפרטי של ראש העיר, מר שרגאי. שיבקש הרופא מראש העיר להזיז את הגנרטור למקום מרוחק, וכך ניפטר מכל הרעש".
כאשר דרכה כף רגלו של ד"ר שטרנבך על מפתן הבית, קידמו את פניו בניו וחתניו של הרב. אחד מהם ניגש לעניין: "דוקטור, חייבים לסלק את הגנרטור שנמצא מתחת לחלונו של הרב! הוא מאוד מפריע לו להחלים ולחזור לאיתנו".
ד"ר שטרנבך החמיא לבני המשפחה על תשומת לבם לבריאותו של הרב, ואז לפתע נשמע קולו החלוש של רבי יעקב משה קורא להם מחדרו. בקושי הצליחו לשמוע את קולו שהתערבל בטרטור הגנרטור ובדיבוריהם הקולניים של הפועלים. כולם נכנסו לחדר.
"אתם יודעים מה רבה אהבתי לירושלים", הרים הרב את ראשו וקולו התחזק מעט, "העיר שבית המקדש היה בקרבה, ובקרוב גם ייבנה בה מחדש, היא משוש חיי. בכל עת הייתי נוהג לטייל בה ולחזות ביופייה ובהתרחבותה".
הרב חרל"פ היטיב מעט את תנוחתו על מיטתו, כאשר ד"ר שטרנבך, בניו וחתניו מטים את אוזנם לכל הגה שיוצא מפיו.
"כל חיי זכיתי לראות במו עיניי איך ירושלים נבנית והולכת", המשיך ואמר, "אולם כעת אני חולה ואיני יכול לצאת אל הרחוב ולראותה. וכאשר אני שומע את רעש המכונה, אני יודע שירושלים נבנית. אנא מכם, אל תמנעו זאת ממני! אם איני יכול לראותה כך, תנו לי לפחות לשמוע...".
היוזמה להרחיק את הגנרטור מחלון החדר ירדה באותו רגע מהפרק. הרב המשיך ללמוד, להתפלל ואף לנוח לרפואתו לצלילי בניין ירושלים עד יומו האחרון.
בשנת תשי"ב ביום ז' בכסלו השיב רבי יעקב משה חרל"פ נשמתו לבוראו. בפרשת "ויצא יעקב" יצא רבי יעקב משה לדרכו האחרונה עלי אדמות, מלווה על ידי המוני בית ישראל, כשהוא אפוף בהודה, זיווה והדרה של ירושלים.
על פי הספר 'שירת הי"ם'
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]