זה לא עניין של טיימינג גרוע או של ניסוח לא מוצלח, ואפילו לא הבעיה הכרונית של המשילות המקרטעת של הימין. המהומה שפרצה השבוע בעקבות הניסיונות לחוקק את חוק הלאום היא הסיפור עצמו. היא הסיפור כולו. זו תמונת המצב המדויקת והמדאיגה של תוצאות המאבק המר שמתחולל כאן מאז סוף שנות השבעים.
בשנת 1975 קבע האו"ם כי הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית. על הפודיום בניו יורק עמד אז שגרירנו באו"ם, חיים הרצוג, וקרע את מסמך ההחלטה. המחווה המפורסמת אמנם לא שיפרה את מצבנו הבינלאומי, אבל הייתה סמל לכך שהעם בישראל דוחה באופן מוחלט את הרעיון שהגדרת המדינה כיהודית היא מעשה גזעני.
המסמך נקרע אבל המסר חלחל, בישראל ובתפוצות. ארבע שנים מאוחר יותר הוקמה הקרן החדשה לישראל והחלה פעילות מודעת להכשרתה של המדינה - הפיכתה ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה. כמעט ארבעים שנה אחר כך עמד השבוע בנו של הנשיא הרצוג, מנהיג המפלגה שהובילה את הקמת המדינה היהודית, על בימת הכנסת. לו ניחן במעט כריזמה היה אולי קורע את הצעת חוק הלאום המעגן בחוק את אופייה היהודי של המדינה. יורשו של הרצוג האב, נשיא המדינה ריבלין, איש טוב וציוני, עמד גם הוא השבוע לצד מי שתוקפים את החוק.
ריבלין אינו פוסט-ציוני, ובוודאי שלא אנטי-ציוני. גם ראש מפלגת העבודה אינו כזה, גם לא יאיר לפיד. אבל הם כולם קורבנות המהפכה התודעתית שהובלה כאן בידי מעטים במשך כמעט ארבעה עשורים. נייר העבודה הוא נייר העבודה של האו"ם. את קבלני הביצוע אפשר למצוא כמובן בארגונים הלא ממשלתיים, בתרבות ובתקשורת. אך בראש ובראשונה במערכת המשפט.
מחטף משפטי
חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נחקק בדממה בכנסת ה‑12, בסוף ימיה של ממשלת שמיר האחרונה. 53 חברי כנסת טרחו לבוא ולהצביע על החוק. תמכו בו 32. זה היה נראה כמו חוק הצהרתי, לא מזיק. "אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" - מה יותר יפה מזה, מה פיוטי יותר. אלא שאז הגיע אהרון ברק עם תורתו הפרוגרסיבית הפרשנית, הכריז על החוק כבעל מעמד חוקתי, והחל לקרוא בו מיני זכויות שונות שלא נכתבו בו מעולם. הזכות לשוויון למשל. הדמוקרטיה, במובנה הרחב ביותר, לעתים הקיצוני ביותר (כזו שמכלה את עצמה ומאפשרת ליחידים ליטול מהציבור הרחב את האפשרות לעצב את חייו), קיבלה מעמד רשמי, חוקתי. מובנה הרחב הלך ודחק את יהדותה של המדינה, ואת רגלי הציונות. נזכיר כי מכוחו של חוק זה למשל אי אפשר להקים היום יישובים ליהודים. ספק אם קק"ל יכולה למכור אדמות ליהודים בלבד. לייהד את הגליל והנגב זו ציונות, אבל במובנה הרחב מאוד של הדמוקרטיה אפשר לראות בכך גם גזענות.
הקלישאה ממשיכה לדבר על מדינה "יהודית ודמוקרטית", אך המצב המשפטי הוא כזה שה"דמוקרטית" מעוגנת בחוק יסוד, כעיקרון חוקתי רשמי, אך ה"יהודית" לא. וכשבית המשפט העליון, או כל ערכאה אחרת, פוסק - הדמוקרטיות ניצבת אל מול עיניו כעיקרון משפטי, הציונות לא. התוצאות המשפטיות מרחיקות לכת, וגם התוצאה התודעתית. חוק הלאום הוא ניסיון לשוב ולאזן את המשוואה וליצור חוק יסוד שכנגד. כזה שעוסק בציונות, ואפילו מקדיש סעיף ליסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו העוסק בדמוקרטיה לא הקדיש אגב יותר ממילה לאופייה היהודי של המדינה.
חוק הלאום אינו יותר מהכרזה כללית על אופייה היהודי של המדינה, מלווה בעוד כחמישה עשר סעיפים, כמעט כולם ציטוט של חוקים קיימים, חלקם חוקי יסוד. אני מביא אותו כאן כמעט בשלמותו, כי הוא כמעט אינו מצוטט בתקשורת, ולא בכדי. הערפול טוב למתנגדיו. שכן אדם שמגדיר את עצמו ציוני יתקשה להצליח לצטט ממנו ולהסביר מדוע הוא מתנגד לו.
ציונות נטו
"מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי בו הוא מממש את שאיפתו להגדרה עצמית על פי מורשתו התרבותית וההיסטורית", כך מתחיל החוק ברוח מגילת העצמאות, "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי ומקום כינונה של מדינת ישראל". החוק ממשיך וקובע כי "מדינת ישראל תהא בעלת משטר דמוקרטי. ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ומחויבת לזכויותיהם האישיות של כלל אזרחיה כמפורט בכל חוק יסוד". לסעיף זה כמובן לא קמו מתנגדים, אם כי היועץ המשפטי לממשלה דקדק ומצא כי הביטוי "בעלת משטר דמוקרטי" משכנע פחות מהביטוי "מדינה דמוקרטית". החוק ממשיך ומפרט את סמלי המדינה: "המנון המדינה הוא 'התקווה'. דגל המדינה הוא לבן, שני פסי תכלת סמוך לשוליו ומגן דוד תכול במרכזו. סמל המדינה הוא מנורת שבעת הקנים, עלי זית בשני צדדיה, והמילה 'ישראל' למרגלותיה". סמלי המדינה נחקקו כבר לפני עשרות שנים כחוקי יסוד. מכאן ממשיך החוק ומצטט את חוק השבות, לפיו "כל יהודי זכאי לעלות ארצה ולקנות את אזרחות מדינת ישראל על פי חוק". הוא מוסיף גם אלמנטים של קיבוץ גלויות וחיזוק הקשר עם העם היהודי בתפוצות, עזרה לבני העם היהודי הנתונים בצרה והנחלה והפצה של המורשת היהודית בארץ ובתפוצות. רשמיותו של הלוח העברי תעוגן בחוק היסוד והבכורה של השפה העברית, וכן יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום השואה. גם יום השבת, יום מנוחה רשמי בחוק כיום, יקבל מעמד של חוק יסוד. "המדינה תפעל לאפשר לכל תושב ישראל, ללא הבדל דת או לאום, לפעול לשימור תרבותו, מורשתו, שפתו וזהותו", הוא סעיף נוסף הבא להבטיח את חופש הדת והתרבות במדינה היהודית. אליו נוסף סעיף המבטיח את שמירת המקומות הקדושים לבני כל הדתות. "המשפט העברי ישמש מקור השראה למחוקקים ולשופטים בישראל", הוא תוספת כללית. ואילו "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש מובהק, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל", הוא חזרה על חוק שנחקק כבר בשנות השמונים. החוק מסתיים, כמו חוקי יסוד חוקתיים אחרים בסעיף הגבלה הקובע כי "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש", ובסעיף הקובע כי ניתן לשנות את החוק רק בחוק יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת. עד כאן מדובר בעיקר באסופת חוקים שכונסו לחוק יסוד אחד. הסעיף הבעייתי, לב המחלוקת, הוא סעיף 1ב (של הצעת החוק המקורית). הוא מעורר היום אי נוחות אצל יאיר לפיד ואצל נשיא המדינה. הסעיף קובע כי "הזכות למימוש ההגדרה העצמית הלאומית במדינת ישראל ייחודית לעם היהודי". פעם פשוט קראו לזה ציונות.
דיבה בסוכת האבלים
מכל מקום, עם החוק או בלעדיו המדינה יהודית, חיה ובועטת. ברחובות פרצה מחלוקת בקהילה התימנית בקשר לכמה ממנהגי התפילה בבית האבל. טרח אחד, וכדי לסלק מחלוקת מישראל חיזר על פתחי רבנים גדולים וכתב קונטרס הקובע את מנהגי התפילה המדויקים. אלא שאז קם לו בר פלוגתא, אדם שפרנסתו על הפקה של סוכות אבלים בעדה התימנית. עמדו השניים בתפילה בסוכה אחת. מפיק סוכות האבלים היה אחראי מטעם בעל הבית על התפילה במקום, ובעל הקונטרס הגיע בין השאר כדי לפקח כי התפילה מתנהלת על פי המנהג שקבע. העימות לא איחר להגיע. כשרצה שליח ציבור לחזור על תפילת העמידה, בעל הקונטרס הורה לו לדלג. המפיק הורה לו לחזור. בעל הקונטרס קרא לעברו ולעבר שותפו ואמר להם כי הם "כקורח ועדתו" ואף כינה אותם "דתן ואבירם".
בבית המשפט בראשון לציון נדרשה השופטת ד"ר איריס סורוקר להכריע האם מדובר בדיבה. בעל הקונטרס טען להגנתו כי בחלק מהמדרשים מתואר קורח כצדיק, גם אם טעה במחלוקת שהצית. הוא הודה אמנם כי דתן ואבירם נחשבים לרשעים גמורים, אך טען להגנתו כי מדובר בביטוי שגור, "כמו שמי שראה את פינוקיו יגיד שמשון ויובב", הוא הסביר לשופטת. אבל כל זה לא הועיל לו. חוות דעת מלומדת שהגיש עורך דין מוסמך לרבנות הכריעה את הכף. הוא קבע כי מדובר בעלבון גדול לאדם הדתי. והשופטת חייבה את בעל הקונטרס לפצות את המפיק בעשרת אלפים שקלים.
תיקון
בשבוע שעבר ביקרתי כאן קשות פסק דין של השופט דורי ספיבק מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. כתבתי כי הוא קבע שבכל מקרה שעובד מעלה טענה כי תלונות על תפקודו נעשות מסיבות גזעניות, על המעסיק לבחון היטב אם יש אפילו שמץ של אמת בטענות הללו. מפסק הדין השתמעה חסינות לעובד שכזה, גרוע ככל שיהיה, אם אכן נמצא שמץ בטענות. כתבתי כי זה היה אחד הנימוקים לפיצוי שהטיל השופט על רשת מעונות שפיטרה מנהלת מעון ממוצא אתיופי, שהחזיקה בתפקיד כמה שבועות. דוברות בית המשפט ביקשו לתקן טעות שנפלה בכתבה: מדובר בעובדת אתיופית שהחזיקה בתפקיד למעלה משנתיים.