דע את האויב

שנאת ערבים אינה גזענות.

אני חוזר שוב למען אלה שהצטרפו זה עתה או שאינם מאמינים למה שקראו עיניהם: שנאת ערבים אינה גזענות. כלומר, לא בהכרח. אם היא חלק משנאת הזר באשר הוא – זה כבר סיפור אחר.

אבל אסור להתבלבל: למרות כל פטפוטיהם של אדוני התקשורת, שמייחסים גזענות לכל שיר ולכל גידוף, האמת נמצאת במקום אחר. האמת היא ששנאה – כלפי ערבים ובכלל – ראויה ללא מעט תארים בלתי מחמיאים: היא לא רצויה, לא בוגרת, לא מועילה ולא טובה לצ'אקרות ולעור הפנים. כמו רוב השנאות בעולם, היא מלווה באופן תדיר באנרגיות שליליות ובחוש הומור טעון טיפוח. גזענות היא לא.

שנאת ערבים אינה גזענות, משום שהיא שנאה של האויב. כן, הערבים הם אויב. אני הולך ומסתבך כאן, הא? אין צורך להיבהל, המילה אויב אינה קללה. אני חוזר: המילה אויב אינה קללה. האויב שלי הוא מי שמצוי בעימות – לאומי, דתי, תרבותי, טריטוריאלי, כל התשובות נכונות – איתי, עם בני עמי או עם מדינתי. הערבים, ובתוכם ערביי ישראל, נמצאים איתנו במאבק מתמשך על כל אלה. אין צורך שיירו, ידקרו או ישרפו כדי להיות מוגדרים כאויב. די בכך שיתנגדו למדינה יהודית, שיצביעו למפלגות תומכות טרור וטרוריסטים, שישנאו את צה"ל ושיתפסו את הצד של האויב הפלשתיני כנגד הצד שלנו בכל רגע נתון. הערבים הם אויב, ומי שחושב אחרת פשוט רואה גרסה מומצאת של המציאות.

ברמת הפרט, האויב יכול להיות גם חבר. לא צריך להיות אחינועם ניני כדי לרכוש חברים ערבים. בעידן הרשתות החברתיות אין שום קושי להתיידד עם אזרחים מאיראן ומסוריה, קל וחומר עם שכנים מטייבה או מטירה. ובכלל, הערבי עשוי להיות אדם טוב, רודף שלום, אוהב מתנחלים או פעיל למען ההסתדרות הציונית. זה לא משנה. גם אצל האויב המר ביותר (מי אמר גרמניה הנאצית? אסור להשוות, תתביישו) יימצאו לא מעט צדיקים גמורים חפים מכל פשע, מכל שנאה ומכל פשע שנאה. זה לא הופך את כלל המגזר לפחות אויב, או את ההתמודדות מולו לפחות חיונית.

כל דיון על עתיד יחסינו עם ערביי ישראל צריך להתחיל מכאן. כל ויכוח שלי עם הכהניזם נערך על בסיס תפיסת המציאות הזאת. ברוך מרזל יכול לטעון שמעולם לא היה ולעולם לא יהיה כאן דו קיום, ואני יכול לטעון שהמציאות מורכבת יותר. הוא יכול לדרוש את גירושם של כל הערבים, ואני יכול לדרוש פתרונות ישימים יותר בעיניי, כמו התמודדות אמיתית של מערכות הביטחון והחוק עם הטרור הערבי בתוך ישראל ומאמץ לחזור למצב של שקט וחיים נורמליים ככל האפשר. את מצב האי-לוחמה, שישראל נמצאת בו מול לא מעט מדינות וישויות עוינות מבחוץ, היא מסוגלת לשמר גם מול האויב שבתוכה.

כדי שזה יקרה, השלטון חייב להפנים את העימות. רק שנכון להיום, אנחנו עדיין חיים בעידן של תראו, הנה ציפור. הממשלה, המשטרה והתקשורת ממשיכות להתעלם משלטון הפחד הערבי בירושלים ובמקומות אחרים בארץ, ומעדיפות להתנכל לילדי הכאפות הנצחיים מהמגזר הסרוג. במקום להכיר במלחמה ולנצח בה, ממשיכים הפוליטיקאים לפמפם את נושא הגזענות בחברה היהודית "החולה", כדבריו של כבוד המתנצל הסדרתי רובי ריבלין. במקום באויב האמיתי, מטפלים הפוליטיקאים והעיתונאים בגזענות המדומיינת – מתג מחיר ועד מגרשי הכדורגל, מאיתמר שמעוני ועד עמיר בניון. ככל שהטרור הערבי מרים ראשו גבוה יותר, כך הופך השיח על הגזענות היהודית לצעקני יותר.

אי אפשר להתכחש להשפעה של השיח הזה, בפוליטיקה ובתקשורת, על תפיסת המציאות המתעוותת של האזרח הקטן. יחד עם זאת, נדמה לי שאזרחי ישראל היהודים מרגישים בעומק לבם את הדיסוננס בין שיח הגזענות המנופח והשקרי ובין המצב האמיתי בשטח. כל עוד אנחנו מבינים שיש מולנו אויב – אנחנו גם יכולים לבחור את דרכי ההתמודדות מולו. בניגוד לאיום המשתמע ממונח האויב, אפשר לבחור גם בהתמודדות מכבדת ומכילה, נחושה ורגישה, התמודדות שתרגיע את המצב ולא תחמם אותו. את ההתמודדות הזאת מסוגל וצריך להוביל השלטון. למרבה הצער, הקשקושים שלו על גזענות יהודית סוגרים כל אפשרות להתמודדות אמיתית, מותירים את העם בתחושת הזנחה, בלי הורה אחראי, ודוחפים רבים מאיתנו לתפוס עמדות קרב במלחמת ההישרדות, כי זה מה שנשאר. הישרדות, אתם יודעים, גם היא אינה גזענות.

בקטנה

חשבתם שאחרי הקפאת שידורי הלוויין בביתי לא יופיעו כאן ביקורות סרטים? תחשבו שנית. הנה מבזק DVD קצר: 'הוגו' של הבמאי מרטין סקורסזה עוסק ביצירתו של אחד מאבות הקולנוע, במאי הפנטזיה הצרפתי ז'ורז' מלייס, והוא מעין שיעור בתולדות האמנות השביעית במסווה של סרט ילדים. הסרט מעוצב ומצולם להפליא, יש בו רעיונות מבריקים ופסקול מצוין, וברור לחלוטין שהוא מושך את העין והאוזן יותר משיעור פרונטלי בחוג לקולנוע וטלוויזיה. ועדיין, אולי בגלל התסריט הדי צולע, נדמה לי ש'הוגו' יעניין עכברי קולנוע נוסטלגיים הרבה יותר מאשר את הצופים הצעירים שאליהם הוא פונה.