התחלה: נולד ברעננה למוטי ושרית דיקשטיין. "גרנו בסביבה דתית-לאומית עמוסה ציונות ואידיאלים". האב היה איש קבע והאם מורה לחינוך מיוחד בתל אביב. "בבית ספגתי את הרצון לתרום ולהעניק לחברה. ההורים שלי היו בשבילי הדוגמה המובהקת לנתינה לכלל, בלי טיפת אגואיזם".
לימודים: בית ספר יסודי ממלכתי-דתי ברעננה. בסוף כיתה ח' התקבלה החלטה "דרמתית" לעבור ללמוד בפנימייה הצבאית 'אור עציון' סמוך לאשקלון. המעבר היה "לא חלק", אבל תרם רבות לעיצוב אישיותו כמבוגר. "הישיבה התיכונית נמצאת במה שמוגדר היום פריפריה. פתאום אני מוצא את עצמי מכיר בחורים שהיו שונים מאוד בסגנון שלהם מכל מה שהכרתי ברעננה".
חוזר הביתה: בסוף כיתה י"א חתמו רוב חבריו על מסלול גיוס לקבע למשך שלוש שנים, "בלי תחנת יציאה". ההתחייבות הייתה נראית לו "גורלית מדי", והוא החליט לחזור הביתה, למרכז. "ידעתי שאתגייס לצבא בהמשך, אבל בגיל 17 לחתום על כזה דבר? לא יודע איך אפשר לקבל החלטה כזאת בגיל כל כך צעיר". בתחילת השמינית עבר לישיבת בני עקיבא רעננה. "החזרה הייתה מרגשת, אבל עם המון געגוע לחברים ולאווירה שהשארתי מאחור".
אוסלו: "תקופה שתיזכר לדיראון עולם". כנער הוא זוכר את עצמו מניף שלטים בכל יום שישי בהפגנה הקבועה בצומת רעננה. "לקחתי ללב את גל הפיגועים שהסכם הכניעה הזה הביא לנו. עד היום אנחנו משלמים מחיר כבד על כך".
מכינה קדם צבאית 'בני דוד': הרצון היה "למלא מצברים" לפני הגיוס לצה"ל. בדיעבד, החוויה הייתה גדולה עשרת מונים. "אני לא יכול להתחיל לתאר בכלל מה המכינה בעלי נתנה לי. לא רק בתקופת הצבא, אלא בכלל לחיים". המוטו שמלווה אותו מאז טקס סיום הלימודים הוא "שצריך לנסות ולהשפיע בכל תחום בציבוריות הישראלית: בכלכלה, בפוליטיקה, בחינוך ובתקשורת. הצבא חשוב, אבל הוא לא חזות הכול".
קרבי זה הכי, אחי: השירות בסיירת גולני כלל ארבע שנים אינטנסיביות שבהן "אכלתי חול כפשוטו", אבל בראייה לאחור, כל דקה הייתה שווה. "השתתפתי בלא מעט מבצעים שכללו הליכה דרוכה בדרום לבנון, בתוך ערוצי נחל צרים, עם ציוד כבד על הגב". בתום שלוש שנים הוא חתם לשנה נוספת כדי לצאת לקצונה. "ינקתי את זה מהבית. מכל המשפחה שלי".
האישה שאיתו: נשוי לשילה (33), קלינאית תקשורת שעובדת במגזר החרדי. "כל מה ששלי - שלה הוא. אשת חיל אמיתית. היא זו שאפשרה לי להתפתח בכל תחום שרציתי, ולקחה על עצמה את גידול הילדים בשעות הרבות שנעדרתי מהבית".
הילדים: שישה. אריאל (12.5), דריה "במלרע" (11.5), בניה (7) שנקרא על שם בניה ריין הי"ד שנפל במלחמת לבנון השנייה, עלמה (5.5), מילכה (3.5) ורעיה-תאיר (2), "היחידה עם שני שמות".
שומרון, נעים להכיר: לאחר מגורים של שנה בעלי היה רצון עז למצוא מקום חדש "שיתאים למשפחה המתרחבת וייתן סיפוק פנימי של הקמת משהו מאפס". באחת הנסיעות מחוץ ליישוב הוא מזהה גבעה קטנה על אם הדרך בכביש חוצה שומרון ומחליט לעצור. "אמרתי לעצמי: שווה לבדוק מה זה המקום הזה, וירדתי מהרכב". כשעמד מול הגבעה הירוקה הוא הבין שאין דרך חזרה. "התאהבתי. פשוט כך".
ברוכין: הם היו בין המשפחות הראשונות שהגיעו למקום. היום מונה היישוב "120 משפחות אידיאליסטיות, שבאו להפריח את השומרון". לא מזמן אישרה הממשלה את ברוכין כיישוב מן המניין, מה שהביא לתנופת בנייה במקום. "האנשים פה מדהימים, הנופים עוצרי נשימה. מה צריך יותר מזה? תבואו, כיף פה". בשנה האחרונה הוא משמש, בין היתר, גם כדובר היישוב.
יש"ע זה כאן: במקביל ללימודי תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת באוניברסיטת אריאל ("אז עוד קראו לה 'המרכז האוניברסיטאי'") הוא החל לעבוד כרכז שטח וירידים במועצת יש"ע. "הרעיון היה להביא את יהודה ושומרון לתוך המיינסטרים. לתל אביב, הרצליה ורמת השרון. נפגשתי עם אנשים שלא ממש ידעו איפה זה בכלל השומרון". לאחר כל כנס או יריד הורגשה אווירה אחרת בקרב המארגנים. "חשתי על בשרי את האהבה הטבעית שיש לעם ישראל כלפי ההתיישבות ביהודה ושומרון".
הטובים לתקשורת: החיידק התקשורתי דגדג כל הזמן, מה שהמריץ אותו להירשם ללימודי עיתונאות ותקשורת באוניברסיטת בר אילן. "לי באופן אישי היה חסר מישהו שידברר את המקום שבו גרתי. את החזון שלי. זו הייתה המטרה העיקרית שלי לאורך כל הדרך".
רשת על הבוקר: לאחר סטאז' של שנתיים בערוץ 2, מגיעה תחושה גדולה של מיצוי. "עבדתי כתחקירן של עינב גלילי וגולן יוכפז בתוכנית הבוקר שלהם, ובואו נגיד שהם לא אנשי ימין מובהקים". התחושה הייתה שהוא "עוף מוזר", אבל התהליך שעבר בעקבות הסטאז' פתח לו צוהר לעולם התקשורת. "בסוף כולם התרגלו למתנחל מהשומרון שנוסע שעה וחצי כל צד כדי להגיע לעבודה". לקראת סוף ההתמחות, הגיעה הצעה אטרקטיבית: לשמש כיועץ פרלמנטרי של גדעון סער, אז יו"ר הקואליציה.
סער: "איש מיוחד במינו. חריף, חד מחשבה ויסודי. הייתה לי הזכות לעבוד לצדו במשך שבע שנים נפלאות". התקופה זכורה לו בעיקר כ"חוויה מרתקת, לוחצת ומאוד משמעותית". העבודה במסדרונות הכנסת גרמה לו לתובנה עמוקה במיוחד. "הזירה המשפיעה ביותר היום היא המערכת הפוליטית. שם קורים הדברים. אם אנחנו רוצים לחולל שינוי מהותי, צריך להיכנס לתוך המשכן ולא לשבת ביציע". בתום התקופה החליט להתמודד על תפקיד מנכ"ל איגוד המדרשות.
אשכולות: "נכנסתי לתפקיד עם יעד מאוד ברור: להיפתח לקהלים רחבים בחברה הישראלית". הצעד הראשון היה לשנות את שמו של הארגון מ'איגוד המדרשות' ל'אשכולות'. "יש לנו 30 מדרשות לטיולים וסיורים, מדן ועד אילת, שמביעות מסר חזק: טיול בארץ ישראל זה לא כמו טיול במזרח הרחוק. יש ברגבי האדמה הללו היסטוריה מרתקת של אלפי שנים, וצריך להעביר את המורשת הזאת לכל יהודי שחי כאן".
בלי עין הרע: מאז החל לכהן כמנכ"ל, לפני כשנתיים, ישנה היענות גדולה של הציבור, ונרשמים שיתופי פעולה "איכותיים" עם גופים כמו משרד הביטחון ומשרד החינוך. "בחרנו את השם 'אשכולות' כדי להראות את העושר והמגוון שיש לארץ ישראל להציע. הרי כבר כתוב 'טובה הארץ מאוד מאוד'. עכשיו נותר רק לפרסם את זה בקול גדול".
אם זה לא היה המסלול: מאז ימיה הסוערים של תקופת הצבא, שמורה בלבו פינה חמה לכל נושאי הדרגות בצה"ל. "לא פעם עוברת בי מחשבה שאם הייתי ממשיך במסלול הצבאי, הדברים היו נראים אחרת". אחיו הגדול משמש כאל"מ בקבע ומפקד על בסיס האימונים של פיקוד צפון באליקים. "אחי נתן לי השראה, ואני היום סרן במילואים ומאוד נהנה מזה. זה מנחם אותי קצת על העובדה שלא המשכתי עד הסוף במסלול הצבאי".
ובמגרש הביתי:
על הבוקר: קודם כול אומר "מודה אני", כדי להתחיל את הבוקר "כמו שצריך". אחרי שכל הבית ער, הוא ניגש לתפקיד הקבוע של הכנת סנדוויצ'ים לילדים. "אני עובד לפי טבלה קבועה שתלויה על המקרר. כל אחד מקבל את מה שהוא אוהב, ובינתיים כולם מרוצים".
דיסק ברכב: בין שיחות הטלפון הרבות למרכזי הסיור שבאחריותו, הוא נהנה לשמוע את אריק איינשטיין המנוח. "מאוד מתחבר לאיש ולשירה העדינה שהוא הנחיל לנו". אחריו יבואו הדודאים ומשפחת ואך, "שגם הם מצליחים לעורר בי געגוע למוזיקה של פעם".
השבת שלך: "בשבת מרגישים כמה כיף להיות בלי פלאפון". לאחר סעודת שבת יש זמן מיוחד שמוקדש ללימוד עם הילדים, וגם טיול רגלי ביישוב, כדי "להרגיש את הדופק של המקום ולשוחח עם השכנים היקרים, שבמשך השבוע לא יוצא לנו להתראות".
מאכל חביב: באופן כללי הוא לא בררן בקשר לאוכל, וכרגע משתדל לשמור על "שיווי משקל". בימי חג ומועד יש חיבה יתרה למוקפץ סיני ולמוסקה של חצילים ובשר.
עתים לתורה: משתדל להגיע לעתים קרובות לשיעורי תורה שמעביר רב היישוב, מאיר הילביץ. כשהעומס בעבודה גובר הוא "לומד משהו" לפני התפילה. חוץ מזה, יש לימוד קבוע עם הבת דריה בספר 'מסילת ישרים'. "אנחנו מתכוננים ביחד לקראת הבת מצווה שלה, וזה זמן איכות הכי טוב שיש".
אחזקת הבית: החלוקה בבית די ברורה: הוא שר החוץ ואשתו שר הפנים. "שלא תחשבי שזה קל להיות שר החוץ. אני אחראי בין היתר על הקניות, הסידורים וגם על הגינה הגדולה שזקוקה לתחזוקה שוטפת". הגינה, אגב, סוחטת קריאות התפעלות מהאורחים שבאים לשבת. "אני מאוד מחובר לעבודת האדמה. לעדור, לטפח ולהשקות אלו פעולות שמרגיעות את הנפש".
מפחיד: הבינוניות, וגם "לדשדש במקום". הפחד העיקרי הוא "לא למצות את מרב הכישורים שהקב"ה חנן אותנו בהם, גם בתחום האישי וגם בעשייה הציבורית. צריך לשאוף כל הזמן כלפי מעלה ולא לוותר לעצמנו אף פעם. ואני יודע שזאת משימה לא פשוטה בכלל".
דמות מופת: "אבי מורי, מרדכי מאיר ז"ל, אל"מ במילואים שהקדיש את חייו לביטחונה של ישראל". האב נפטר לפני שלוש שנים בגיל 65, "היה החבר הכי טוב שלי". שתי דמויות נוספות שהוא מעריך במיוחד הן הרב אלי סדן והרב יגאל לווינשטיין. "פורצי דרך, שהביאו לעולם את רעיון המכינות הקדם צבאיות והנחילו אותו לחברה הישראלית כולה".
כשתהיה גדול: "מקווה להישאר בתחום שיאפשר לי להיות בעמדת מפתח בציבוריות הישראלית. כל עוד יהיה כוח במותניי, בעזרת ה'".