מאה שערים שלו

שעת בוקר של יום שישי, הסמטאות הצרות של שכונת מאה שערים הירושלמית שוקקות חיים. רק לפני דקות אחדות הקצבייה של שטרן נפתחה, וכבר רצפת המקום התמלאה במלח שנשר מהעופות בעת ההכשרה.

בחנות הסמוכה סיים הירקן לסדר מחדש את הפירות והירקות, ותפוז שהתגלגל תפס את מבטה של ילדה בעלת צמות שמיהרה להרימו. מולה חלף בריצה ילד, פאותיו המסולסלות קיפצו על לחייו ותיק האוכל שעל צווארו השלים תנועה מעגלית על צִדי גופו הצנום. הגברים סיימו זה עתה את תפילת שחרית, ובעוד כמה רגעים יחלו את עיסוקיהם בזמן שנשות השכונה אוחזות בידיהן שקי קניות, ממהרות לביתן להכין את התבשילים לכבוד שבת קודש.

בנימין קלוגר (66) פוסע לאִטו ומביט לכל עבר, עוצר וממשש סורג חלוד מאובק. הוא מזהה את הריחות, מכיר כל חריץ וסדק, כל מהמורה וכל סמטה. האנשים שחולפים על פניו מברכים אותו לשלום, שואלים בשלומו ונדמה שכולם מכירים ומזהים אותו, אך למרות זאת הוא לא יכול להסתיר את תחושתו כי שכונת מאה שערים של היום כבר אינה ביתו. היא אינה אותה השכונה שבה העביר את כל שנות ילדותו, בינות לחומות המקיפות אותה.

הלל של יום העצמאות במאה שערים

לו יכלו החומות לספר את שראו במאה וארבעים השנים מאז נבנו, היו נזקקות להרבה יותר מספר עב כרס. גם הפשקווילים והמודעות שמעטרים את חומות השכונה באופן קבוע, ויש האומרים בחיוך כי בזכות דבק המודעות הן עדיין עומדות על תִלן, לא יוכלו להביא את הסיפור כולו.

כדי לספר את סיפורה הלא ידוע של השכונה, הוציא לאחרונה העיתונאי והסופר בנימין קלוגר את 'מאה שערים שלי' - ספר קריאה אלבומי המתאר מנקודת מבטו את קורות השכונה בה גדל כילד. בימים אלה כבר יצא הספר במהדורה שנייה. התיאורים מתבססים על סיפורים שהיו חלק מתהליך התפתחות המקום, כמו גם תיאורים של מכרים וחברים של קלוגר, שהיו שותפים בהעלאת הזיכרונות מיומה הראשון של השכונה.

שכונת מאה שערים נחשבת כיום למעוז החברה החרדית האנטי-ציונית והקנאית, אך לא תמיד היו כך פני הדברים. קלוגר מספר כי מאה שערים של שנות ילדותו הייתה שכונה מתונה למדי, למרות שכבר אז החלו הניצנים של מה שמתרחש בה כיום. באותה תקופה התקיימה תפילת הלל ביום העצמאות בבית הכנסת 'בעלי מלאכה שול' בתוככי השכונה. "אירועים או כינוסים פוליטיים אירעו בה כחלק מהשגרה על ידי ראשי השכונה. הדברים מתועדים בספרי על ידי מסמכים וצילומים. במשך השנים הקנאות התפשטה, ובימינו יום העצמאות ידוע כיום מחאה", אומר קלוגר ומוסיף: "החברים שאיתם גדלתי במאה שערים, בבואם לביקור בשכונה היום יוקירוה אך לא יכירוה". לדבריו, בתקופתו לא כולם לבשו את הביגוד הירושלמי, לעומת ימינו שדגש רב ניתן ללבוש הירושלמי-מסורתי. "הפכו את החיצוניות לחזות הכול. גם בתי השכונה הפכו לרבי קומות וכל האינטימיות והאווירה הציורית של אותם ימים נעלמו כלא היו".

"במהלך כתיבת הספר פגשה אותי גברת שמשתייכת לפלג הקנאי ביותר בנטורי קרתא - אנטי ציונית בכל איבריה", מספר קלוגר. "היא גרה בלב השכונה באחד המבוכים בתוך כוך קטן, ושם בתוך המבוך הידוע רק לאותם אנשים שגדלו שם, יושבים אנשים ועסוקים כל היום בלשנוא את המדינה. אותה גברת סיפרה לי בסוד שמדי יום לאחר התפילה היא עושה לעצמה מנהג קבוע - היא מתפללת תפילה מיוחדת לשלום מדינת ישראל. 'מה? ככה?' פערתי את עיניי משתומם ונאלמתי דום. כן, היא השיבה בלי למצמץ, המדינה פשוט מצילה את חיי. בעלי אדם חם מזג בלשון המעטה, ואת כל הכעס והעצבים שלו הוא מוציא על ה'ציונים'. הוא מפגין ברחובות, מדביק מודעות, כועס, רותח, לוחם, שורף פחים. אני כמובן מסכימה עמו בכל מילה. בנושאי המדינה הוא תמיד צודק, כך שכבר לא נשאר לנו זמן לוויכוחים בנושא של שלום בית והחיים שלנו זורמים למישרים ועל מי מנוחות. מבחינתי מדינת ישראל היא השומר של השלום-בית שלי".

כמי שגדל בתוככי שוק מאה שערים, ספג קלוגר מינקות את האקסיומה שפשטה ברחובות השכונה: "אסור להשתתף בבחירות". מאידך, הוא אומר, "לא הייתי בדילמה האם להצביע או לא".

מרכז ההסברה לאיסור השתתפות בבחירות לכנסת - בדפוס ובעל פה, בשיטות גלויות וסמויות - היה ועודנו באזור מאה שערים. על הקירות החיצוניים של הבתים ועל כל פיסת קיר פנויה הודבקו בשעות של לפנות בוקר או בדקות האחרונות לפני כניסת השבת מודעות בעד ונגד ההצבעה. קלוגר מספר על ריטואל הפשקווילים הידוע של השכונה, מתוך היכרות אישית: "בסיום מלאכת ההדבקה החל המאבק על מהירות התלישה של המודעות, כולן או חלקים מהן. הכלל הידוע 'עבר זמנו בטל מקומו' חל כאן מרגע הדבקת המודעה. אילו הוכרז מתן פרס על תלישה מהירה של מודעות רחוב, אין לי ספק שתושבי מאה שערים היו זוכים במקום הראשון. אגב, אני הייתי מהאו"ם: המתנתי לשתי הקבוצות ומכל כרזה לקחתי או תלשתי עותק לאוסף שלי. מכאן ואילך החל להתמסד הארכיון הפרטי שלי".

"בין מדביקי המודעות לא היו מלחמות אלא מארבים", מתאר קלוגר. "מאן דהו, שאף פעם לא ידעו את שמו, היה רץ עם הסולם במטרה להדביק גבוה, לבל תסירם יד אדם, גם לא באמצעות קרש מזדמן. אז הגיעו המדביקים מהצד שכנגד למקום הסטרילי, עם סולם ארוך יותר שהגיע לעתים קרובות עד גובה שתי קומות, או באמצעות מכוניות עם גגון, וביצעו את עבודתם בצורה המהירה ביותר, למרות שידעו שגם המודעות שלהם יוסרו תוך שניות בידי אנוש או באמצעות פלאי הבריאה... הציבור שמיהר לבתי הכנסת לקבלת שבת החל בקריאת המודעות. ליד כל מודעה היו מתאספים אנשים ודנים במה שנכתב כאילו הם בעיצומה של סוגיה. תוך כדי קריאה, בוצעה קריעה של הכרזות. בו בזמן נסעו מכוניות עם פלאיירים והציפו את הרחובות והסמטאות. הזפת השחור הפך למרבד נייר לבן, בכל הגדלים. מפתקאות ההצבעה ועליהן האותיות ועד לחומר קריאה ללא מאמץ. הכול באותיות גדולות ונחרצות".

תגרות של לפני הבחירות

אך מי שחושב שבמאה שערים לא הלכו להצביע, מבהיר קלוגר, טועה. אמנם הקריאות והדרשות לאסור את הבחירות יצאו משם, אך לא כל התושבים השתייכו לחוג הבלתי מצביע. בכמה בתים בתוככי השוק היו מטות בחירות של אגודת ישראל. גם בבתי אונגרין היו מטות בחירות, ובמיוחד בלטה זו בבתי נייטין, בביתו של הרב בנימין רבינוביץ', חסיד בויאן. לאחר שהתמנה כר"מ בחסידות 'תולדות אהרן', חדל להפעיל את המטה בביתו. כידוע, כיהן לאחר מכן כחבר בד"ץ "העדה החרדית".

חלק אינטגרלי מתקופת הבחירות היה האווירה הפוליטית הסוערת בשכונה והוויכוחים בעד ונגד. "לכל אחד הנימוקים שלו בתוספת מקורות להוכחת והבהרת האמת לאמיתה. לעתים, ככל שיום הבחירות קרב ובא, היו גם תגרות ואלימות לכפיפת האמת הבלעדית. במיוחד בשבת שלפני יום הבחירות השתדלו הצד שבעד להגיע לשכונה ולהכריז את קריאת הקודש של גדולי ישראל להצביע בבחירות".

קלוגר חושף גם היכן נמצא המקום שבו הוכרעו בשכונה הסוגיות הפוליטיות שעמדו בראש סדר היום הציבורי: "האווירה שהייתה במסדרונות של השטיבלאך במאה שערים, הפרלמנט של העולם, הייתה תמיד מחוממת וסוערת. לא רק במסדרונות, אלא גם במוסד הוותיק והמיוחד שמאחורי השטיבלאך – המקווה, מקור הנייעס. כל ירושלמע'ר שגדל בסביבה יודע כי הדברים המהותיים נקבעים אך ורק על מדרגותיו הצרות של המקווה, בינות לאדים. בין שטיפה לניגוב, בין טבילה לרחיצה ובין קיפול הזקן לסלסול הפיאות יענו לכם בוודאות על כל השאלות הפוליטיות הכי מורכבות".

במשך שנה שלמה אסף קלוגר חומר לכתיבת ספרו, כשאת רובו הגדול הוא שולף מהארכיון שהוא מלקט באופן אישי מאז שהוא זוכר את עצמו. "מנעוריי חיטטתי בגניזה של השטיבלאך, והחפירות הללו הניבו פירות רבים", מספר קלוגר בגאווה. אולם דווקא האוסף הזה היה לו כמעט לרועץ מיד עם נישואיו. בבואו להעביר את מיטלטליו מבית הוריו לאחר החתונה אל ביתו החדש בגבעת שאול, שם הוא מתגורר כיום, קיבלו הוריו של זוגתו פיק ברכיים כשראו את הקרטונים הסגורים, המלאים בפשקווילים, תמונות, גזרי עיתונים ומכתבים שונים. לאחר שהבינו כי מולם עומד אספן שלא מוכן לוותר על דבר, הניחו לו והכבודה עברה אחר כבוד למקומה החדש. "גם לאחר שעזבתי את הסמטאות הצרות של השכונה המשכתי לשוטט בה עם מצלמה נסתרת, כמו תייר שנפשו הסקרנית איננה יודעת שובע, כמו אמן שמכחולו לעולם אינו מרפה. כך נהגתי לתור בחשאי את רחובותיה של מאה שערים ולתעד רגעים מיוחדים".

קלוגר נבלע בין האנשים וההמון, נמנע מלצלם את מי שרואים בכך פגיעה, אך מצליח להנציח רגעי איכות שאיש לא העלה בדעתו לתעד. "חלק מהרגעים שמופיעים בספר לעולם לא ישובו, גיבוריהם עלו כבר למאה שערים של מעלה", הוא אומר.

מדוע איש מתושבי השכונה אינו חפץ לתעד ולצלם אותה?

"במאה שערים רווחת אקסיומה שהחיים לעולם עומדים על כנם. כפי שבאר המים במרכז השכונה איננה זזה ממקומה, כך גם חיי האנשים והתושבים המרכיבים את מאה שערים יישארו אותו דבר, ולכן לעולם לא תימצא מצלמה בידי תושב המקום. רק מי שעזב את השכונה וממשיך להגיע, רואה בביקוריו כיצד הנוף האנושי משנה את פניו לבלי הכר".

ביום שבו החל בכתיבת 'מאה שערים שלי', פנה קלוגר אל הקרן לזיכרון תרבות יהודית בניו יורק שתסייע לו במימון ההוצאה. בתחילה נדמה היה כי בקרוב ייענה, אך לאחר כמה חודשים, כאשר התקבלה תשובה שלילית, החליט קלוגר שהספר ייצא ויהי מה. "גם מאה שערים נבנתה בעוני ובחוסר כול, ובסופו של דבר הייתה לתלפיות. כך גם הספר שלי", הוא אומר בחיוך.

חסידות שהיא משפחה

קלוגר נולד בשנת תש"ח במחנה הפליטים וינצהיים בגרמניה. הוריו שרדו את השואה ונישאו מיד לאחריה. שנה וחצי לאחר שנולד, עלו הוריו ארצה באניית המעפילים 'עצמאות' עם כל רכושם – מזוודה אחת ושני ילדים. עם הגיעם לחופי הארץ, הסיעה אותם הסוכנות היהודית לבית העולים בפרדס חנה. "כשהגענו לשם באישון לילה, אמי הודיעה חגיגית כי היא אינה מוכנה להישאר כאן לרגע. היא התיישבה לבושה עם מעילה וביקשה מאבי למצוא לנו מקום מגורים בירושלים". אביו נסע עוד באותו הלילה, ואחרי יומיים חזר ובשורה בפיו: "מצאתי לנו דירה זמנית בשכונת בית ישראל". הילד בנימין, אחיו והוריו, התגוררו במשך שלושה שבועות בדירת חדר צפופה, עד שעברו אל משכנם הקבוע בלב שוק מאה שערים.

בבואם למאה שערים התקבל אביו בבית המדרש של חסידות ספינקא כחבר מן המניין וזכה גם לתפקידים בניהול בית הכנסת, למרות שמשפחתו נמנתה עם חסידות צאנז עוד בגרמניה. "ספינקא בשבילנו לא היה רק בית כנסת", אומר קלוגר בגעגוע, "זאת הייתה משפחה – קהילה אחת גדולה, וכולם הכירו את כולם. בית הכנסת של ספינקא היה שונה ומיוחד כי להבדיל מהקהילות האחרות במאה שערים הרבי, האדמו"ר יוסף מאיר כהנא זצ"ל, היה חלק מהקהילה והוא קיבל בשמחה את כולם". בתקופתו מאה שערים התרחבה מאוד ואכלסה בתוכה עולים מכל הסוגים, אך למרות הצפיפות הגדולה שהייתה בבית הכנסת, לכולם נמצא מקום. הרבי היה הבעל-תפילה, השמש, האבא והידיד של כולם. "היום הוא רק עוד בית כנסת", הוא אומר וסופק את כפיו בצער.

קלוגר זוכר היטב את הפשטות והצניעות של החיים בשכונה, שתושביה היו מתפרנסים בדוחק. "זכורני שאמי הייתה שולחת אותי למכולת לקנות ריבה, זה היה האוכל העיקרי שלנו באותם ימים, עם הרבה לחם. וכך הייתה אומרת: 'לך למכולת של סימון - ולא למכולת של פינצ'עבער. תגיד לו קודם כול 'שלום אדון סימון, אימא מוסרת לך דרישת שלום, ואימא שואלת מה שלום אשתך'. תבקש שייתן לך מאאתיים (כך הדגישו הירושלמים) גרם ריבה מהפחית הצהובה - לא מהפחית בצבע כסף שעל יד המשקל, ותגיד לו גם שאימא אמרה שיתחשב'. כך הייתי הולך בדרך למכולת ומשנן את הטקסט: ללכת למכולת של סימון, לא למכולת של פינצ'עבער. להגיד לאדון סימון שלום, להגיד לו דרישת שלום מאימא ואימא שואלת מה שלום אשתו. לבקש מאאתיים גרם ריבה מהפחית הצהובה, והעיקר לא לשכוח להגיד לו שיתחשב".

וכשהיה אדון סימון שומע את הטקסט, היה לוקח פיסת עיתון בארשת של חשיבות, מניח על המשקל, לוקח כף מתכת גדולה, ניגש אל הפחית הצהובה, מוציא מתוכה ערמת ריבה, מניח אותה על העיתון ושוקל בדיוק מאתיים גרם. "אחר כך פנה אליי, מוסיף ריבה למשקל ואומר: 'תגיד לאימא שהתחשבתי'. באתי הביתה מלא אושר מהשלמת המשימה, מוסר לאימא את הריבה בעיתון, ואימא אומרת: נו, היה בסדר? תמיד הייתי משיב: כן, אימא, אדון סימון מוסר לך שלום ואמר שהתחשב. אימא הייתה פותחת את העיתון ומעבירה את הריבה לצנצנת זכוכית בכף גדולה. היא הייתה מגרדת טוב-טוב את העיתון, כך שלא תישאר עליו אפילו טיפה אחת של ריבה. זו הייתה מציאות החיים אז, כל טיפה הייתה משמעותית".

לאחר חתונתו החליט קלוגר לצאת אל שוק העבודה, אך לשם כך היה עליו לשרת בצה"ל. הוא התגייס ולאחר מכן נכנס לשירות מילואים פעיל בחיל התותחנים במשך 22 שנים, ובמסגרתו לחם במלחמת יום הכיפורים ובמבצע שלום הגליל. הוא נמנה על הכוחות שהגיעו לסייע למוצב 'בודפשט' המפורסם במלחמת יום הכיפורים, ולהשיב את השליטה במקום לידי החיילים שהיו נצורים בו. "הייתי חריג בנוף הצבא של אותם ימים, אבל נקשרתי בקשר חם מאוד עם המפקדים שלי. כל שנה הייתי מתקשר אליהם ומברך אותם בשנה טובה", הוא מעיד על עצמו. "לפני כמה חודשים ראיתי באחד העיתונים מודעת אבל ובה שמו של מי שהיה המפקד שלי במלחמת יום הכיפורים. התקשרתי לביתו כדי לנחם את אשתו, והיא מיד זיהתה אותי. 'אחד הדברים שהוא היה תמיד מחכה להם בכל ערב ראש השנה, זה הברכה שלך', היא אמרה לי בעצב".

הוא החל לעבוד כספרן בבית הספרים הלאומי בירושלים, במקביל לכתיבה בביטאון החרדי 'המודיע', בו הוא כותב עד היום. את כל המאמרים שפרסם הוא תיעד, והם שמורים בספריית ביתו לצד ארבעת הספרים שהוציא על ירושלים וספרים תורניים נוספים שחיבר.

המסעדה שייצרה חתונות

את הספר 'מאה שערים שלי' החליט קלוגר לכתוב לאחר שלדבריו גם בספרים הרבים שנכתבו על השכונה, לא באו לידי ביטוי האווירה השמימית שלה והאירועים הקטנים שהפכו את המקום לציורי ומיוחד כל כך. "יצאו במשך השנים ספרים וחוברות רבים על מאה שערים על ידי סופרים שונים, גם במסגרת לימודי מדעי הרוח בהר הצופים ומכון ירושלים. אולם כשקראתי אותם הרגשתי שהאווירה במאה שערים לא באה לידי ביטוי. האחווה ששררה בין חנות לחנות, בין דייר לשכן, הקטבים בין המשפחות השונות שהתגוררו בה יחדיו, חרדים ומזרחים. גם ההתמודדות של הורים חרדים עם ילדיהם שהתגייסו לצבא, חלקם אף השילו מעליהם את יהדותם, והקהילתיות שאפיינה את השכונה - לדעתי כל אלו לא באו לידי ביטוי, ולכן היה חשוב לי לעטוף את הכול בתוך ספר אחד שיצייר את אופייה של השכונה כפי שאני גדלתי בה".

קלוגר מתאר ביד אמן ב‑450 עמודי הספר את ההווי במאה שערים שלפני 60 שנה, בשילוב תמונות רבות. מהנחת אבן הפינה, התפתחות השכונה, דרך בתי המדרשות ובתי הכנסיות של הזרמים השונים, מוסדות התורה והיחסים עם העניים הרבים שהגיעו אליה. הוא מפרט גם על מעגל השנה ותקופות החגים העמוסות - ממנהג הכפרות והתרנגולות שהסתובבו בסמטאות רגע לפני שנשחטו, אפיית המצות ושוק ארבעת המינים שמילאו את המקום באלפי בני אדם. גם שוק מאה שערים, שהיווה נדבך חשוב בהתפתחותה של השכונה, תופס מקום של כבוד בספר. "התושבים של בתי אונגרין, בתי ורשא, בתי נייטין ובית ישראל, היו כולם מגיעים לכאן כדי להצטייד. בנוסף למזון, כמובן, היה אפשר למצוא פה הכול: סנדלר, חייט, ספר, מיילדת - לא היה חסר כאן דבר".

קלוגר מקדיש חלק נרחב בספרו ליחס בין התושבים לרשויות וגם פרק על הדמויות שאפיינו את המקום: הסבל משה חברמן, חובב החזנות מוישה פדר, עזרא הצורף, בעלת המסעדה ההונגרית, הגברת יהודית ברגר - עם הכינוי יולאן'נעני, שבין שולחנות המסעדה בביתה הקטן מצאו זוגות רבים את אהבתם, ועוד דמויות רבות שעליהן הוא מפרט בספרו. "יש גם אנקדוטות משעשעות שקרו בשכונה והיו לשיחת היום בבית הכנסת".

תן דוגמה.

"יהודי אשכנזי שביקר באזור היה רעב וחיפש מסעדה. השעה הייתה כבר מאוחרת ופתאום צדה את עיניו מסעדה שעדיין הייתה פתוחה. הוא נכנס אל המקום בריצה ושאל את המוכר אם נותר משהו לאכול. המוכר, יהודי מעדות המזרח, השיב: 'חלאס מאפיש' – נגמר ואין כלום (אולם בהברה אשכנזית נשמעו דברי המוכר כמו 'חלות עם דג', מ"ג). הלקוח הגיב באנחת השלמה: 'נו, זאל שוין זיין חלות מיט פיש' (נו, שיהיה חלות עם דגים)".

לא ציוני, מציאותי

כשקלוגר נשאל האם הוא יכול להגדיר את עצמו ציוני, הוא משיב מיד בשלילה. "אני רואה את עצמי מציאותי וזהו", הוא מדגיש. "משפחתי משתייכת לחסידות צאנז. האדמו"ר, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל שייסד את קריית צאנז בנתניה, הגיע לארץ בשנות החמישים, רכש שם קרקע וכבר אז תכנן שיהיה במקום את בית החולים לניאדו, בית קברות וכל המוסדות. הפלגים החרדיים כינו אותו ציוני והתקיפו אותו, למרות שהיה קנאי במהותו והתנגד להרבה דברים שהיו בציונות הדתית, אבל כך הוא ראה את פני הדברים. הייתה לו הפרדה בין הציונות לבין העובדה שאנחנו חיים פה וקיים קשר עם מוסדות המדינה. אני כזה ציוני. קודם כול ארץ ישראל, אבל גם בלי הציונות. יש דברים שאני עושה כי אני חי פה, אבל לא כציוני. שירתי בצבא כי החוק הכריח אותי, אבל לא כאדם ציוני", מבהיר קלוגר.

לדבריו, ההתנהלות הפוליטית מאז הבחירות האחרונות החריפה את היחס בין הציונות הדתית ובין החרדים. "אני מיודד עם הרב שמואל אליהו והייתי הולך לשיעורים שלו, אבל מאז שהוא מזוהה עם מפלגת הבית היהודי הודעתי לו שאני לא מסוגל. מפלגת הבית היהודי הרחיקה את הציבור החרדי מהציבור הדתי-לאומי מאוד. כל מה שנעשה עם החוקים האחרונים - זה טירוף. ואני יכול להגיד לך כמי שמסתובב וכותב הרבה על המגזר החרדי, שלמרות 'צוק איתן' והאחדות ששררה בין כולם, האנטי ציונות גברה בציבור החרדי. אני לא אומר שכולם היו ציונים קודם, אבל זה ממש הביא לשנאה תהומית. גם אם בעתיד המפלגות החרדיות ישבו יחד באותה ממשלה עם הבית היהודי, את הריחוק, האיבה וחוסר האימון יהיה מאוד קשה לתקן".

במרכז מאה שערים ניצב בניין 'ישיבת מאה שערים', אשר נחשב עד היום למבנה הגדול והמפואר בשכונה. בשנים הראשונות הייתה הישיבה קשורה לרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהרבה לדרוש בה, והמקום שימש אכסניה לאנשי 'המזרחי', שהיו מקיימים בה עצרות ומפגשים של התנועה.‏ כיום 'ישיבת מאה שערים' מהווה חלק ממוסדות היישוב הישן, שמזוהים ברובם עם העדה החרדית והפלג הקיצוני. "זה מה שהיה חסר במאה שערים? בניין כה מפואר וגדול? יכלו לבנות במקום הזה עוד כמה דירות או עוד כמה חנויות", תוהה קלוגר. על תולדות המבנה הייחודי בממדיו הוא מספר כי "כשנבנתה השכונה התגוררו בה אנשים ציונים שראו צורך להפעיל מרכז גדול של יהדות וציונות כאחד. עד היום בבית הכנסת של בעלי הבתים בישיבת מאה שערים יש שלט גדול עליו רשומים שמות חיילים שנפלו בקרבות קום המדינה. שני חיילים שנהרגו במלחמת ששת הימים היו מתושבי השכונה".

בישיבה יש ציורי קיר ותקרה של האמן יצחק בק, אשר בתחילת שנות ה-50 ישב במשך שנה שלמה על פיגום ענקי ובסבלנות אין קץ ומכחול קטן פיאר את המקום. הציורים, המעטרים כמה אולמות בישיבה, מתארים אירועים מן התנ"ך, מקומות קדושים בארץ ישראל ומוטיבים ממעגל השנה היהודי. "לפני חמש שנים קרס חלק מן הקיר החיצוני של הישיבה ואיתו גם חלק מהציורים היפים שהולכים ומתקלפים במשך הזמן ואין תקציב לשיקומם, למרות שהנהלת הישיבה והמועצה לשימור אתרים מנסות לפעול בעניין לפני שיהיה מאוחר מדי", אומר קלוגר. "זוהי עבודתו הבולטת ביותר של בק כצייר, ואסור לנו לאבד את זה".

בספרו החדש קלוגר מציין לשלילה את השתלטות חבורת נטורי קרתא על מאה שערים. כשנשאל על כך מפי קוראים, השיב שכבר בילדותו הוא זוכר שתושבי השכונה לא ראו זאת בעין יפה. "בתקופה שגדלתי במאה שערים נטורי קרתא היו מאוסים בעיני רבים, זאת האמת. כשהם היו מזמינים את הציבור לתפילות, לשיחות ולדרשות שהיו בעיקר נגד המדינה, אף אחד לא היה נכנס. אני טוען שמדובר במיעוט קולני שלא באמת נספר, גם היום הם לא באמת קיימים. מדובר באנשים בודדים, קולניים ורעשנים שמצליחים להציג כאילו מדובר בכל תושבי השכונה, למרות שיש לומר כי גם אופיים של התושבים השתנה מאוד".

מה גרם לקיצוניים להשתלט על אופייה של השכונה?

קלוגר תולה זאת בכך שבכל פעם שהקיצוניים ארגנו הפגנות וחסימות כבישים בתוככי השכונה, התושבים שלא ראו זאת בעין יפה - לא יצאו מעולם להפגנת נגד כדי לעצור אותם. "הרוב השקט שבסך הכול מעוניין בחיים שקטים, מתמודד מול פחות ממניין אנשים אלימים בלי שם. הם מסתובבים בשכונה, עוברים בין החנויות, צועקים משהו ונעלמים. אט אט הפך המקום לקיצוני. כבר כמה שנים שאגד לא נכנס לשכונה, כי יום אחד מישהו החליט שזה לא מתאים לו והתחיל להבעיר את האזור. בהתחלה המשטרה ניסתה לעשות משהו והייתה מלווה את האוטובוסים, עד שגם הם נכנעו. היום תושב בית ישראל שמעוניין להגיע לרחוב שטראוס נאלץ לעשות את זה ברגל. קומץ אנשים אלימים פוגע בתושבים רבים, שלא היו מסוגלים פעם אחת לקום ולהגיד די.

"אנשים מתווכחים, אנשים לוחמים בחירוף נפש למען השקפת עולמם, אך יותר ממה שאני מפחד מהמוסלמים אני מפחד מן הקנאים החדשים", אומר קלוגר כאשר הוא מטייל בין סמטאות השכונה. וכמו בתחילת הסיור, גם כעת הוא עדיין אינו מוצא בהן את האווירה המיוחדת שעליה גדל. "מאה שערים של היום היא לא 'מיישורים' שלי", קובע קלוגר בהברה ירושלמית-חסידית, ואמירתו ממשיכה להדהד בשעה שהוא יוצא משערי השכונה בצעדים איטיים אך בטוחים.