"הי מוש! אפשר להיכנס?". מעבר לדלת הכניסה של חדר בית החולים הציץ ראש ג'ינג'י מוכר היטב.
"טל! איזה כיף שבאת", אמרתי לשכן שלי, "בוא, שב קצת, ספר לי מה קורה בשכונה".
טל הגיש לי שוקולד והתיישב. "בלי חלב עכו"ם, אל תדאג", הוא צחק. טל לא דתי, אבל אנחנו גרים דלת מול דלת מאז שנולדתי, ואנחנו חברים ממש טובים.
"אז מה קורה עם הרגל? איך הולך עם השיקום?" הוא שאל, והתבונן ברגלי המגובסת.
"לא משהו..." אמרתי. "אין לי כוח לכל הקטע הזה. מאז התאונה כל הזמן אומרים לי: 'אתה יכול, אתה יכול, עוד מאמץ קטן' - אבל זה ממש כואב! וזה לא שאני לא רוצה, פשוט קשה לי".
טל שתק לרגע, ואז התיישב בפתאומיות. "תגיד, אני יכול להזמין לכאן את המורה שלי להתעמלות?"
"המורה להתעמלות?!" התפלאתי. "אתה חושב שהוא מבין יותר בפיזיותרפיה מהצוות כאן?"
"מה פתאום, הוא מורה, לא פיזיותרפיסט. אבל אני חושב שתיהנה לפגוש אותו. הוא משהו מיוחד. מוזר שלא סיפרתי לך עליו עד עכשיו".
הסתקרנתי, מה כבר יכול להיות כל כך מיוחד במורה להתעמלות? אבל טל לא הסכים לגלות לי. "כבר תראה", הוא אמר. "אפשר קצת מהשוקולד שהבאתי לך? אני מת מרעב".
למחרת טל נכנס לחדר בלווית בחור אתיופי גבוה. מיד ראיתי שמשהו מוזר בעיניים שלו, אבל לקח לי כמה דקות להבין שהוא... עיוור. זה המורה להתעמלות? טל הוביל אותו אליי, והוא הושיט לי יד עם חיוך גדול. "הי, מוש", הוא אמר, "קוראים לי בזה. אני המורה של טל".
"והוא לא רק המורה שלי", אמר טל בגאווה, "הוא גם אצן אולימפי שהגיע למקום החמישי בעולם בריצת מרתון לעיוורים! נכון, בזה?"
בזה הנהן. "אני רץ יחד עם אנשים טובים שנותנים לי יד ומנחים אותי לאן לרוץ", הוא הסביר.
"וזה לא קשה לרוץ ככה?" שאלתי.
"בטח שזה קשה! לפחות בהתחלה זה היה. אבל כשאני שומע שמשהו קשה, זה מיד עושה לי חשק להצליח לעשות אותו! כשהציעו לי להתחיל לרוץ, הייתי ממש לא בכושר. רצתי שתי דקות - והתמוטטתי. אבל לאט לאט השתפרתי, עד שהצלחתי להגיע למרתון האולימפי, ואפילו לזכות בו במקום מכובד! והיה עוד מרוץ שזכיתי בו במקום הראשון".
"וואו" אמרתי. "כל הכבוד! ואיך נהיית מורה להתעמלות?"
"פשוט החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות - לחלוק את היידע שקיבלתי בספורט עם תלמידים. ואל תחשוב שקיבלו אותי בקלות ללימודים. עשו לי המון בעיות, אבל התעקשתי, למדתי, ומצאתי בית ספר שהאמין בי מספיק כדי להעסיק אותי. בית ספר עם תלמידים מעולים", הוא צחק, וטפח לטל על השכם.
בזה התנצל שהוא חייב ללכת, כי הוא בדרך לסרט עם חברים. "אבל..." התחלתי לשאול, ובזה קטע אותי בחיוך. "אל תדאג, אני מבין מה קורה גם בלי לראות את המסך. תבוא איתי פעם ותראה שאני צוחק בדיוק במקומות הנכונים".
"אז מה אתה אומר?" שאל טל אחרי שחזר מללוות את המורה שלו החוצה. "ראית פעם מישהו מדהים כזה? תדע לך שאנחנו לומדים ממנו גם התעמלות, אבל בעיקר איך להתמודד עם בעיות בחיים. הוא פשוט תותח!"
לא היה לי מה לומר. אבל חשבתי לעצמי שלמחרת בבוקר, כשיבואו לקחת אותי לפיזיותרפיה, אנסה לדמיין את בזה מנצח באולימפיאדה.
הסיפור הזה דימיוני, אך בזה נבבה הוא דמות אמיתית מאוד. אתם מוזמנים לחפש באינטרנט על הבחור המיוחד הזה.