1. בכל מערכת בחירות השלב הזה מגיע, השלב שבו המפלגות שחוששות ממפלה מתחילות לבצע את החיבורים האפשריים יותר ואפשריים פחות.
בקדנציה הקודמת הזירה החמה בהקשר הזה היתה הימין. החיבור (המפתיע מחד ובלתי מוצלח מאידך) בין הליכוד לישראל ביתנו, גרם לרעש עצום במערכת הפוליטית בשלב הראשון של מערכת הבחירות.
התחושה היתה שהנה הנה נמצא ה"אס" שיכריע את מערכת הבחירות ויבהיר מעבר לכל ספק מי נבחר על מנת להנהיג את מדינת ישראל.
2. המציאות, כמובן, היתה הרבה יותר מורכבת. קמפיין נגטיבי של רשימת "הליכוד ביתנו", שהלך לבית היהודי בראשות בנט על הראש, הצליח להביא את ישראל למצב שבו אנחנו נמצאים היום, פחות משנתיים אחרי תחילת הקדנציה הכנסת מתפזרת וישראל הולכת לבחירות.
הסיבה העיקרית להקדמת הבחירות, בניגוד למה שנדמה, איננה ההתרחשויות הפוליטיות אחרי הבחירות והווטו שנתניהו הטיל בשלב הראשון על צירוף בנט לממשלה. הסיבה העיקרית היא העובדה שקמפיין "אנטי בנט" הצליח להעביר 3-4 מנדטים מגוש הימין לגוש המרכז-שמאל, ובכך למעשה יצר תמונה של כמעט תיקו בין הגושים.
במצב שכזה לא עמדה לפני נתניהו האופציה של קואליציית ימין-חרדים. האפשרות הזו פשוט לא עמדה על השולחן, אפילו לא כשוט אפשרי מעל ראשיהם של השותפות משמאל, כפי שהיה בקדנציית נתניהו הקודמת. אז ידעו ברק וחברי הסיעה הקיקיונית "העצמאות" שכמעט בכל רגע יכול נתניהו להחליף אותם בסיעת "האיחוד הלאומי" שמימין.
3. מי שמנסה הפעם לשלוף את "אס" האיחודים הוא גוש השמאל. המתאחדים הפוטנציאליים בשלב זה הם בוז'י המתרסק בסקרים ולבני העומדת על סף הכחדה פוליטית. לשני הצדדים אין מה להפסיד, משום שההליכה בנפרד פשוט איננה אופציה עבורם.
ובאמת, הסקרים מראים שרשימה משותפת של שתי המפלגות שווה הרבה יותר מסך חלקיה. אם העבודה שווה 13 מנדטים והתנועה 4, סקר "גלובס" קובע כי הרשימה המאוחדת תקבל 24 מנדטים, 7 מנדטים יותר מכל רשימה בנפרד.
לכאורה מדובר באחד הצעדים המוצדקים ביותר מבחינה פוליטית, במיוחד לאור העובדה שעל פי אותו סקר הליכוד צפוי לקבל 22 מנדטים בלבד. אולם, מי שרוצה להבין היכן הטעות מוזמן להיזכר בתוצאות הבחירות לכנסת ה-18.
4. חדי הזיכרון בודאי לא שכחו את אותו ערב הזוי שבו גם נתניהו וגם לבני הודיעו על ניצחון, ובאמת שניהם ניצחו. לבני קיבלה יותר מנדטים מנתניהו, אולם נתניהו הוא זה שלבסוף הרכיב את הממשלה. בסופו של דבר התברר, כי בניגוד לססמה שהציגה בהצלחה ציפי לבני לקדם, לפיה הבחירות הן "או ביבי או ציפי", השאלה איננה מי מהמפלגות מקבלת יותר מנדטים, אלא איזה גוש גדול יותר.
מאחר שגוש הימין היה גדול יותר באופן משמעותי, נתניהו הוא זה שהרכיב את הממשלה. העברת הקולות ממפלגת העבודה לקדימה סייעה אולי לניצחון מוראלי, אבל לא הביאה שום ניצחון בשטח. לבני בזבזה 4 שנים באופוזיציה, והבינה באיחור שבקואליציה משפיעים יותר. את הנזקים שעשתה לבני בפחות משנתיים של כהונת הממשלה הנוכחית, יקח עוד שנים ארוכות לתקן.
5. גם הפעם צריך להביט בתמונת הגושים, ולהבחין בקלות שהתחזקות רשימה משותפת של העבודה והתנועה באה כמעט רק על חשבון המפלגות מאותו הגוש. ירידה גדולה למרץ, הצטמקות ב"יש עתיד" ואפילו נגיסה קלה מכחלון. בסופו של דבר מהלך כזה לא מעביר קולות מגוש לגוש, ולכן הוא החסר משמעות.
מי שיכול להעביר קולות מגוש לגוש, בדומה ליאיר לפיד בבחירות הקודמות ולאריאל שרון בבחירות לכנסת ה-17 (שבסוף הוא לא השתתף בהן בכלל) הוא השר לשעבר משה כחלון. למפלגה בראשות כחלון, עם אופי מדיני מטושטש ואופי חברתי מטושטש עוד יותר (כחלון הוא סוציאליסט או קפיטליסט? אני בטוח שאין אדם אחד בעולם שיודע לענות על השאלה הזו), יש פוטנציאל העברת קולות משמעותי מאוד.
באופן אבסורדי כלשהו, העובדה שכחלון גם כעת אינניו שמאל מובהק כמו יאיר לפיד, עשויה להביא למצב שבו בקונסטלציה כזו או אחרת הוא ימצא את עצמו אפילו ראש הממשלה.
השאלה הגדולה כאמור היא שאלת הגושים, החלוקה הפנימית כמעט חסרת משמעות. הלקח הגדול מהבחירות לכנסת ה-18 בשמאל, ומהבחירות לכנסת ה-19 בימין, הוא שלמפלגות בתוך אותו גוש פשוט אסור להילחם אחת בשניה. מלחמה פנים גושית היא מתכון בטוח לנפילת הגוש כולו.