אחרי 13 שנים של המתנה בתחנה המרכזית לאוטובוס שהגיע מאוחר או לא הגיע כלל, אפילו אותה אין לי. לפחות אז היה לנו היכן לחכות, וידענו שבסופו של דבר האוטובוס יבוא...
יום ראשון, אני מסיימת בהדסה עין כרם בשעת 19:00. אמרתי לממונה עליי שאני נאלצת לסיים ללמד מוקדם כי יש לי מסע איום ונורא הביתה: אוטובוס קו 27 להר הרצל ולאחר מכן רכבת קלה, אם איכשהו אני אצליח להגיע בזמן אל גשר המיתרים ולקחת 140 או 143 לתחנת הדלק בכוכב יעקב אז סוף סוף אוכל לתפוס את קו 461 שעושה את הסיבוב בעלי, קו שעוזב את פסגת זאב בשעה 20:00, והבא אחריו כעבור שעה וחצי. אם לא אצליח ואאחר - אצטרך לעמוד בגשם בתחנת דלק כוכב יעקב ולחכות עד 21:15 לאוטובוס הבא, ה-463, שלא מקרב אותי הביתה . זה מציאותי לחכות שעה או יותר בין אוטובוסים?
למי אכפת? החיים שלנו כתושבי יישוב בבנימין הם פרק של גבורה ארוך ומפותל, כשבכל שנה אנו נדרשים ליותר ויותר גבורה. למה אנחנו צריכים להתגבר על צרות שהאחים שלנו גורמים לנו? האם באמת זה מה שמגיע לנו?
אנשים רבים ביישוב נמצאים באותה הסירה כמוני. אנחנו כבר לא צעירים, ולא בשיא הבריאות, במשך שנים עמדנו בחוץ לתפוס טרמפים בכל מזג אוויר. עכשיו התבגרנו ואנחנו מגיעים הביתה עייפים וממוטטים ונסחבים עם משא כבד לעיתים. הרבה מאתנו כבר לא יכולים להרשות לעצמם לעמוד בגשם וברוח קפואה. אנחנו האלמנטים החלשים בחברה ואין ערבות זה לזה.
מאז המעבר לאגד תעבורה לא ניתן עדיין לתכנן נסיעות הלוך חזור לירושלים מכיוון שהאוטובוסים אינם מופיעים על פי לוח הזמנים ולא ידוע אם הם בכלל מגיעים, כי הנוסעים נאלצים למצוא חלופות בטרמפים; מה עוד שביום ראשון ירד גשם, ובמהלך זמן ההמתנה, נוסעים שהגיעו מדרום וממערב העיר נרטבו 4 פעמים בין ההחלפות.
אני כבר תולשת שיער! שיתנו גם לנו קו שיוצא מהגשר! שיוסיף קוים ב-19:00 וב-20:30.
אתמול היה בר מצווה בעלי. חיכו לי. סיימתי ב-19:00 ללמד בעין כרם. רצתי לאוטובוס 27, אחר כך לרכבת עד לגשר (מראה נורא מצחיק). לא היה 140 - 148, הגיע אוטובוס של מועצת בנימין שהסיע בחינם לתל ציון, במקום 143, כדי להקל על הנוסעים. עליתי על האוטובוס הצהוב וכל הדרך זעמתי שהם זכו ליחס הוגן ואנחנו לא. בדרך עבר אותנו עוד אוטובוס של אגד תעבורה 143. היה לי מזל – ה-461 יצא באיחור של 1/2 שעה ותפסתי אותו בשער בנימין. הגעתי לבר מצווה לפני 22:00. מבורך האיחור.
מה, כל נסיעה צריכה להיות סיפור זוועה?
אין מילה אחרת, זוועה. אתמול גם בהלוך וגם בחזור האוטובוסים פשוט לא הופיעו. איך ניתן לתכנן נסיעות בצורה כזאת? פעמיים היום חיכיתי בגשם 40 דקות לרוח רפאים. צר לי על אלה שחיכו אתי. בושה. חרפה. ניסיתי לעזור להם.
בערב, 462 היה אמור לצאת מפסגת זאב ב-17:45. התייאשתי ונסעתי בקו 148 לשער בנימין שם חיכיתי בסערה עד 18:30. היה קפוא ומתתי להתפנות לשירותים, בסוף עליתי על טרמפ...זה מצב בלתי נסבל (התברר בדיעבד שהאוטובוס שחיכיתי לו התבטל).
מחר, אני מפחדת, איך אגיע הביתה? בעבר היה קו בתחנה המרכזית ב-20:10 - מושלם. עכשיו בפסגת זאב ב-21:30. שעה לחכות בסערה ולך תדע אם בכלל יגיע האוטובוס!
אני לא בת 25. כבר 18 שנה עשיתי את זה באגד ובטרמפים. אני סוחבת 2 תיקים עם מבחנים, תרופות, קלסרים, וחוברות. די! חאלס!
שיא החורף ואין מחסה מסודר. שיא החורף ואין מנוס מלעמוד ולחכות בגשם... עד מתי זה יימשך כך?
אין לב, אין רחמים?
המצב הביטחוני והקושי הכלכלי מקשים על החיים בישראל שדורשים מסירות נפש, התמודדות וגבורה. זו המנה היומיומית של הרבה מאתנו, במיוחד אלה מאתנו התלויים בתחבורה הציבורית. זה שבועיים כבר מתעלמים מפניותינו לעזרה בעוול שנעשה לנוסעים הלוך חזור לירושלים. הציפייה היא שפשוט נתרגל להרעה ונסבול אותה בגבורה, כמו כל דבר אחר.
בסופו של עוד יום עבודה, אחרי מאמצים כבירים לעבור את העיר הגעתי לתחנה בפסגת זאב 5 דקות אחרי הזמן הרשום. היה עוד שעה, 60 דקות, עד לאוטובוס הבא, לכן גררתי את עצמי, מטלטלת 3 תיקים, לתחנה מחוץ לבית הספר בתקווה לטרמפ או אוטובוס לשער בנימין. עמדתי שם, קפואה מקור, האצבע שלי מושטת החוצה 23 דקות, עד שהשגתי טרמפ לעופרה. שם היה לי הגנה נגד הרוח המקפיאה. מעפרה עוד המסע המשיך, בתוספת 2 החלפות... ונכנסתי הביתה בזחילה, בוכה, ושבורה. לכמה זמן עוד צריך לשאת את זה?