האחד, שצריך לזרוק את הקליפות והשאריות של הירקות והפירות לפח שמיטה.
השני, שיש המון הלכות מסובכות על זריעה, זמירה, חרישה ועוד, בתוך ספרון ירקרק שיש לנו בספרייה, ואני לא מבינה שם כלום.
לכן לא קשה להבין שכאשר התחילה השנה ואבא הסביר לכולנו שזו תהיה שנת שמיטה, לא פצחנו בקריאות גיל. אמא כל הזמן דאגה איפה היא תקנה פירות וירקות, ואחי הגדול עקב אחרינו הקטנים לראות שלא זרקנו בטעות חתיכת מלפפון לפח הרגיל.
אני עצמי חשבתי להכין לוח ספירה לאחור, שיחשב את הימים שיישארו לנו עד סוף שנת השמיטה וחזרה לשגרה בבית. אבל יום אחד צלצל הטלפון, ובעקבותיו החלטתי לשנות את הלוח שתכננתי. מצדו השני של הקו נשמע קולה הצוהל של דודה חדווה. חדווה היא אחותה הגדולה של אמא, והיא מתגוררת במושב בדרום. היא ובעלה חקלאים אמיתיים, ממש כמו בסיפורים. יש להם חממות ענקיות והם מגדלים בהן את כל סוגי הירקות שאני מכירה: פלפלים, חצילים, עגבניות, מלפפונים, בצל וחסה. אנחנו לא מתראים לעתים קרובות, אבל הפעם דודה חדווה התקשרה לאמא ואמרה שהיא לא יורדת מהקו עד שכולנו נסכים לבוא אליה לשבת הקרובה. "והיא מבטיחה לנו תפריט מיוחד במינו, כזה שלא נוכל לטעום בשום מקום אחר בעולם", אמרה אמא לאחר שנגמרה השיחה.
החלפנו בינינו מבטים. איזה תפריט יכולה דודה חדווה להציע לנו? תמיד כשאנחנו באים אליה היא מציעה לנו גזר או ירקות עלים, ואנחנו מכרסמים אותם בצער וחולמים על השוקולד הממולא שמחכה לנו בארון הממתקים בבית. "אין ברירה, אמרתי לה שנבוא", הודיעה אמא.
ביום שישי יצאנו אל האוטו עם כל התיקים. אני החבאתי בכיס ופל מצופה, על כל צרה שלא תבוא.
דודה חדווה קיבלה אותנו בפתח ביתה בחיוך ענק ונשיקות ענקיות עוד יותר. "ברוכים הבאים, עוד מעט תראו מה הכנו לכם", היא קרצה לנו. "חציל ממולא בתרד?" תקעתי מרפק לאחי הקטן.
סעודת שבת החלה לאחר הקידוש. דודה חדווה הודיעה חגיגית: "ועכשיו, כמו שהבטחנו, מתחילים בתפריט המיוחד: דג מבושל ברוטב עגבניות קדושות, עם פלפלים ירוקים קדושים צלויים". היא הגישה את הדג הריחני, ואנחנו הבטנו בה בתימהון. "כן, ילדים. אוכל עם קדושה זה משהו שתקבלו רק פה בארץ ורק השנה. הירקות האלה קדושים בקדושת שביעית, ואין לכם מושג איזה טעם נפלא יש לתבלין הזה שנקרא קדושה!".
דודה חדווה לא חיכתה לנו. היא החלה לאכול את מנת הדג עם הירקות הקדושים שלה בהתלהבות כזאת, כאילו לא אכלה במשך חודשיים.
התחלנו לאכול, ודודה חדווה המשיכה ממנה למנה: "הנה סלט גזר בטעם של קדושה, והנה פסטה ברוטב עגבניות – קדוש וטעים!". כך היא המשיכה להגיש ולאכול בהתלהבות. אחרי כל מנה היא ממש ליקקה את הצלחת עד שלא נותרה בה אפילו שארית קטנה.
אי אפשר היה שלא להידבק בהתלהבות שלה. גם אנחנו התחלנו לאכול בהתלהבות את המנות שהוגשו, וניסינו להרגיש את הטעם המיוחד שהיא דיברה עליו.
במוצאי השבת, כשכולנו היינו שבעים ומלאים בירקות כמו שלא היינו מעולם, נפרדה מאיתנו דודה חדווה לשלום: "נו, נכון שהיה לכם פה תפריט שאין בשום מקום?".
הוופל המצופה חיכה לי בכיס בשקט, אבל לפני כן אמרתי לדודה חדווה: "חבל שאין את הקדושה הזאת גם בוופלים. זה באמת עושה את האוכל הרבה יותר טעים!".