הבת שלי מציצה בשורות שהולכות ונכתבות על מסך המחשב. "שוב את כותבת על החתונה?" היא שואלת, "לא נמאס?". אולי היא צודקת. באמת כדאי שאני אומר כמה מילים בנושאים חשובים שעומדים על סדר היום. אחרי שנדבר קצת על החתונה.

כלל, פרט וכלל

את מסיבת האירוסין חגגנו בשבוע הפיגוע בהר נוף, ובני המשפחות, הקרובים והרחוקים, אלה שמכירים את השומרון ואלה שלא, הרהיבו עוז והגיעו. פתאום קלטתי שנישואין הם לא רק קשר של אחד על אחת – הם רוקמים יחד משפחות שלמות. הבטתי סביב על המחותנים והדודים ובני הדודים שבאו לשמוח בשמחתנו, והתפעלתי מכך שאנשים שלפני חצי שנה לא ידעתי על קיומם הופכים בהינף טבעת לקרובים. כך, דבר יום ביומו, משפחות גרעיניות שולחות שלוחות ונארגות יחד עם משפחות שונות, קהילות מגוונות, עדות אחרות לגמרי, ושוזרות יחד פיסות מרוחקות של עם ישראל.

לא היה פשוט לחגוג את החגיגה הפרטית שלנו אל מול הכאב הלאומי, ואז נזכרתי שכל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים. מצד אחד, אין דבר פרטי ואישי יותר מהכרת בן או בת זוג, ומצד שני, הזוגיות הפרטית היא גם אבן הבניין של העם. באופן משלים, אם עד החתונה הזוג שלנו עסק בנתינה כלפי חוץ, עכשיו הוא מגיע לחדר הכושר האולטימטיבי של מידת החסד – הנתינה בתוך הבית. ביומיום השוחק, עם הקשיים והעייפות, אל מול המזגן שצריך להחליט אם לכבות או להדליק ותינוק שצריך לקום אליו בלילה - שם המבחן. בלי שום הילת זוהר, בלי טפיחות על השכם, שם נבנים הכוחות. והם נבנים כדי שאפשר יהיה להמשיך אותם אל הכלל, ואל הילדים שיישאו את פירות החינוך החוצה, ויבנו את העם והעולם במעשים טובים וביצירת עוד ועוד תאים משפחתיים בריאים ומלאי חסד.

בין הצלחת לכוס השבורה

האמת? הופתעתי מעצמי. אני כל כך מאושרת מהעובדה שהילדה מקימה בית משלה, מאושרת באמת ובתמים. אז מאין צצה הצביטה הקטנה בלב כששברנו את הצלחת? פתאום שמתי לב שאני אף פעם לא שוברת כלי בכוונה תחילה. נופל, מחליק, בום טראח מה קרה, נשברה הקערה, לא נורא. אבל לקחת בדעה צלולה צלחת, ועוד צלחת מאוירת ויפה כל כך, ולהשליך אותה במצח נחושה על הרצפה? זה עשה לי משהו בנפש. היי, התינוקת שלי עוזבת את הבית! במובן הטכני היא כבר עשתה את זה מזמן, אבל הרגשתי פתאום את כאב הפרידה, כאילו התפקיד שלי כלפיה קצת נגמר. ממש כמו בחלקֶה או כשהבן מתגייס. אין דבר. גם את המקום הנפשי הזה חייבים כנראה לעבור, כדי להמשיך הלאה עם השמחה.

ראש שמחתנו

נחמד מאוד לשתף אתכם בהגיגים הפילוסופיים שלי, אבל שלא תטעו. בשבועות האחרונים אני מתעסקת הרבה יותר בענייני החומר מאשר בענייני הרוח. התופעה הזאת קורית לי בעיקר בחגים: אני מתקשקשת שעות עם תפריטים ובישולים, ביגוד והנעלה, ואחרי הדלקת הנרות אני מתיישבת עם רגליים כואבות ותחושת החמצה קלה. לאן נעלמו הרעיונות הגדולים? איפה מעמד הר סיני? הוא אבד כנראה בין עוגות הגבינה וערימות הבלינצ'סים.

מסתבר שההכנות לחגים בטלות בשישים לעומת סידורי החתונה. הררי שאלות הרות גורל עומדות לפתחנו: מתי נספיק לספר את המתבגר, והאם נצליח לשכנע אותו שמכנסי ג'ינס הם לא הבגד המועדף לאירוע? מה לחבוש על הראש – מטפחת, פאה, או שניהם גם יחד? להזמין או לא להזמין?

דברים שרואים מכאן לא רואים משם, ופתאום אני שמה לב כמה עיכבתי חברים כששכחתי לאשר בזמן. גיליתי גם שאין שום סיבה להיעלב מהזמנה שלא הגיעה – פשוט אי אפשר להזמין את כולם. אם היינו מזמינים את כל מי שחביב עלינו, היינו צריכים לערוך את החופה באיצטדיון טדי.

בכל אופן, מרוב התעסקות בפרטים החיוניים אך הטכניים הללו, כמעט שכחתי באיזה מעמד קדוש מדובר. לכן כל כך שמחתי כשהגיע לידי ספרו קטן הממדים אך רב התוכן של הרב יוסף קלנר, 'איתי מלבנון כלה'. הנה דוגמה לרעיון שעומד מאחורי שבירת הכוס המפורסמת:

"אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" - משמע שלא רק שעל אף שמחתי אזכור את ירושלים, כי אם שירושלים היא מקור שמחתי וגולת כותרתה. היא עטרת שמחתי – תמצית השמחה ותכליתה. "ראש" מציין את האידיאה היסודית שהכול מפרט אותה: התכלית. "ראש שמחתי" פירושו תכלית שמחתי. כל שמחתי נובעת מן האידיאה הירושלמית ומגויסת למען ירושלים. היא פרט מענייניה. "כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים".

המחבר מסביר לנו שלב אחר שלב את מעמד החופה והקידושין, מפרט ומבאר את המנהגים השונים במבט מעמיק וכלל ישראלי, כיאה למי שנחשב בר סמכא בכתבי הרב קוק והרצי"ה. טוב היה לעיין בספר בין הסידורים, ולהבין שהחופה היא כמו מעמד הר סיני, והעששיות המפורסמות (שאף פעם לא הבנתי מהיכן באו) הן בעצם לפידים בטיחותיים.

ולענייני דיומא

הבחירות הקודמות התאפיינו במשב רוח מרענן, כשיחד עם פוליטקאים שחוקים נבחרו גם אנשי מעשה אידיאליסטים. אנשים כמו איילת שקד ואורית סטרוק, שאינם חשודים בהידבקות לכיסא לשמה, ושנהנו ממספיק כוח אלקטורלי כדי לבצע לפחות חלק מהמשימות שלשמן נבחרו. חבל שממשלת השעטנז הזאת לא החזיקה מעמד, וששוב אנחנו מוצאים את עצמנו בבחירות שגוררות בזבוז כספים משווע, ספינים ועורכי תוכניות אקטואליה שמחככים ידיים בהנאה. ולך תדע עם איזו קונסטלציה נמצא את עצמנו אחריהן. לא עדיף לדבר על חתונות?

eramati@gmail.com