כבר בכיתה ד' החברים קראו לו "שיכור". בטיולים היה מתעכב ליד כל פרח, והמטפלת מהקיבוץ הייתה גוערת בו שיזדרז. הכינוי הזה פגע בו, אבל גם חימש אותו ברצון להבין מה נפשו רוצה.
את המסע האישי הזה בחיפוש אחר רצון הנפש, מעיד על עצמו הרב יואב מלכא, הוא ממשיך עד היום, יחד עם תלמידיו החוזרים בתשובה במכון מאיר. עשרות שנים חלפו מאז דרכה כף רגלו של הקיבוצניק המתחבט על סף דלתו של המכון הדתי-לאומי. הבחור ארוך השיער הפך לאחד מעמודי התווך בצוות החינוכי של המכון, וגם נודע בכישורי השדכנות שלו, שהעמידו לא מעט חופות לתלמידיו.
הספרדים הראשונים בקיבוץ
הרב יואב מלכא (58) נולד בקבוצת כנרת. הוריו עלו ממרוקו, וחיים עד היום בקיבוץ. הם הכירו כשאמו התגוררה בקיבוץ במסגרת שירותה הצבאי בנח"ל, ואביו היה באותה העת בקיבוץ אפיקים הסמוך. ככל הנראה הם הזוג הספרדי הראשון בקיבוץ שכולו יוצאי אירופה. לדברי הרב מלכא, "עצם קבלתם לחברות בקבוצה נחשב לנס זוטא באווירת אותם הימים".
השניים נשאו בנטל של ראשית ימי היישוב "בצורה מעוררת התפעלות", לדברי הבן. אביו עבד בפלחה, ואחר כך בתחום הגינון והתברואה. אמו עבדה במכבסה, במטבח ובגנים. לרב שני אחים צעירים ממנו ("ההורים רצו יותר, אבל זה לא היה נהוג").
יליד קבוצת כנרת - זה סוג של ייחוס.
"זה בהחלט יכול להיחשב נקודת זכות. אני מעולם לא ניצלתי את זה".
איך הייתה הילדות בקיבוץ?
"הילדות הייתה מורכבת. זו ילדות שנעה בין הצורך לנאמנות לעצמי ובין מנהגי הקבוצה. היו הרבה סתירות וניגודים קשים מאוד. לא התאימה לי ביסוד הנפש כל החגיגה סביב הפתרון הסופי של היהדות, כלומר - אנחנו עם חופשי בארצו, אנחנו בונים פה תרבות חדשה של חולין, הטבע הוא אלוקינו. אם תראי שירים שכתבתי בילדות, בנעוריי - הם שירים שדיברו על ממד שהוא קצת יותר פנימי מהטבע הממשי. אני טיפוס רגיש, אני לא טיפוס של 'יאללה תעבוד'. אני שואל ואני מתבונן, אני צריך להבין למה אני עושה. זה לא מתאים לשטף הקיומי. את צריכה לזכור שנולדתי ב‑55', לא בשנות השמונים".
גם בשנות הנערות המשיך הפער בין מי שאתה לסביבה שלך?
"לא היו לי דמויות הזדהות בנערות, כי הייתי בתוך הגטו הקיבוצי. יותר מזה, הדמויות המשפחתיות שלכאורה היו אמורות להיות מעין גשר ליהדות - סבא שלי, סבא שלמה, שהיה דמות ארכאית מאוד מיוחדת, ספרדי כזה ישן נושן - לא היווה גשר בשבילי. הייתי בורח ממנו. כשהיה מגיע לביקור בקיבוץ, הייתי מתחמק ממנו. הוא לא הוסיף לי כבוד".
למה?
"אני טיפוס שמחבר רוח וטבע, סבא שלי לא חיבר את הטבע לרוח. הוא היה השתקפות של יהדות דלה, אמונה פשוטה ותמימה. אבל בשבילי זה לא מספיק. אני שואל, מאז ומתמיד שאלתי 'למה זה אנוכי', וסבא שלי לא סיפק לי את זה. כבר מילדות היה לי רומן בלתי רגיל עם הטבע. הייתי כותב לטבע. ראיתי את התום של הטבע, את הזרימה שבו, זה דבר שמאוד התחבר למה שאני מבקש. אבל הטבע הוא רק משל, הוא אפילו לא ידע להגיד לי מי ברא אותו. אז הייתה תקופה של התנכרות לטבע, מין כעס סמוי ולא מודע. פה התחיל המשבר הגדול, שממנו הגעתי לכל מיני התנסויות כאלה ואחרות".
אבל כבר בתקופת הילדות, הרב מלכא מסמן נקודות חיכוך קטנות ומשמעותיות שהיו לו עם מה שהוא מגדיר "מה שמעבר". "אני לא אדייק אם אומר שלא היו לי נקודות השקה לכל מיני חוויות של קודש. למשל, בכיתה ז' חלק מהמשימות של בר מצווה בקיבוץ זה לעשות שבת בקיבוץ לביא. והיה שם מדריך נפלא, אני חושב שקראו לו שאלתיאל, ושם בשבת חוויתי משהו מאוד מעניין. המפגש הזה עם תלמיד הישיבה, עם הציציות והחולצה הלבנה בשבת והכיפה... לא יודע, זה עשה לי משהו מסתורי ומוזר. חזרתי לקיבוץ, זה שקע, ואני מאמין שזה אחד המרבצים העשירים של הנפט, שבבוא הזמן זה פרץ".
לטבוע בפניו של הרב קוק
בצבא הרב המשיך ללכת לאיבוד. הוא שירת במסגרת "בני משקים", אבל חוסר ההתאמה למסגרת סילק אותו גם משם. "העיפו אותי מהיחידה כי הייתי מרדן לא קטן. לא יכולתי לעמוד בתביעות המסגרת. הלכתי לנ"מ, ביקשתי את השירות הכי פחות משמעותי, כמה שיותר כיף. וככה ביליתי את השנתיים הנוספות. זמן הגיוס לצבא היה העיתוי הכי אומלל להתגייס. בתוך הנפש שלי התערבב מרק קוונטי שלם. שום דבר לא ברור, לא זהות אישית, לא לאומית, כלום. רק חלום אחד היה לי - להתאדות מעבר לכל הגדרה לאומית, לכל שותפות גורל. כל כך הייתי חרד לקיום האישי שלי. צריך להבין שהחסך הזה מצטרף גם לחסך הפשוט שיש לכל קיבוצניק שגדל בבית ילדים. יש פה בעיות מורכבות מאוד".
עם שחרורו מצה"ל ניסה להגשים את החלום לרדת מהארץ. "חלמתי להצטרף לילדי הפרחים, למהפכה האמריקאית שדרשה אותנטיות, הקשבה פנימית, 'להתחבר' מה שנקרא. עשיתי את זה, אבל הקב"ה לא הניח לי. כל תחנה שרציתי להשתרש בה, בא גל והעיף אותי הלאה. בהתחלה זה היה באמריקה - תקרית גבולות כביכול שולית גרמה לכך שעמדתי למשפט במשרדי ההגירה האמריקניים".
הסתבר שהרב טס לארצות הברית עם ויזה של תייר, והתכוון לעבוד בלי רישיון. פקידי ההגירה בשדה התעופה עלו על זה. הרב טען שבא לבקר את אחיו שמתחתן למחרת. אלה דרשו לחקור את האח שהיה בשדה התעופה, והסתבר שגם הוא שהה בארצות הברית במעמד לא חוקי. מכיוון שהאח עמד להינשא - הניחו לו, ואילו הרב מלכא עמד למשפט ונדון לשנתיים גירוש מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
בלית ברירה ניסה את מזלו באירופה. הוא תכנן להישאר שם כשנתיים, וכגיטריסט חלומו היה לראות להקות גדולות כמו קווין ולד זפלין. "שוב ניסיתי להשתרש, אבל הקב"ה רדף אותי גם שם". בלילה אחד גשום וקר, בעקבות קלקול ברכבת לפריז, הרב נאלץ לרדת בניס, שם הוא פגש אדם עני ורעב. הרב הזמין אותו לאכול במסעדה וגילה כי מדובר בפציפיסט מצרי, שערק מהצבא המצרי במלחמת יום כיפור. השלטונות המצריים רודפים אחריו, והוא לן בכל לילה במקום אחר. הרב מספר לו שהוא ישראלי, ושהתגייס לאחר המלחמה. הבחור המצרי התרגש מאוד. השניים התחבקו, והרב עמד על כך שהאיש יבוא איתו למלון, יתקלח, יסתפר וילון עמו. המצרי ישן בשק שינה על הרצפה, הרב נרדם, ובינתיים הפציפיסט גנב את כל הכסף שהרב מלכא אסף לצורך השהות הארוכה באירופה - ונמלט. הרב רדף אחריו בגשם ובקור במשך שעה ארוכה, אך ללא הועיל. את הדרך חזרה למלון הוא איבד, ורק בזכות פקידת הקבלה שקראה לו מרחוק הוא חזר אל חפציו. "זה שבר אותי סופית, כל החלום לרדת נעלם וחזרתי לארץ".
בארץ הרב פגש בחדר האוכל של הקיבוץ חבר שחזר בתשובה. השניים דיברו, "ובסופה של השיחה הוא שכנע אותי שכדאי לי לבוא ולו לשעה למכון מאיר. הייתי בדרכי לאילת לעשות כסף כדי להחזיר לקרובי משפחה מצרפת אחרי הגניבה הגדולה, ואמרתי 'אני מוכן להתעכב כמה שעות בירושלים'. באתי למכון מאיר וכאן היה לי מפגש עם הרב ביגון. המפגש הזה הציל אותי מהקבר סופית. הרב ביגון סימל את כל מה שחיפשתי".
מה הוא אמר לך?
"הוא לא אמר. פשוט הסתכלתי עליו. כשבאתי לפה נראיתי מאוד מוזר, עם גיטרה על הכתף, שרשראות, שיער ארוך. הייתי יחף, מכנסיים סגולים, חולצת טריקו עם כל מיני שיניים של סרטנים, וכך התיישבתי בבית המדרש. הוא עלה על הדוכן והתחיל לדבר דברי תורה לפני מנחה, זה מנהגו כבר מאז הקמת המכון. הוא קרא מתוך אורות התשובה: 'כששואלים מהיכן העצבות באה צריכים לפתור - מהשפע של המעשים, המידות, והדעות הרעות על הנשמה, שהיא טועמת את מרירותם, והיא נסלדת, נפחדת ועצובה'. והוא מסביר את זה, ואני אומר 'וואי, אני חי בסתירה בין מה שנשמתי רוצה ובין ההתנהלות החיצונית שלי, מזה כל העצבות'. באותו רגע אמרתי לעצמי: 'אני צריך יותר להקשיב לנשמתי. אני צריך לשמוע מה הרב הזה אומר'.
"נגמרה השיחה, כולם עמדו לתפילה. אחרי זה הוא יוצא, הוא רואה אותי בצד, אורו עיניו. 'מאיפה אתה?', 'כנרת', 'אוו כנרת'. הוא הוריד אותי למשרד שלו, לקח לי את היד, שם אותה בתוך ידו כאילו אני ביצה והוא התרנגולת. הוא העביר אליי כזו אנרגיה, האמנתי לו. ראיתי במבנה האישיות שלו משהו שתמיד חיפשתי. מצד אחד הטבעיות הזאת, הזרימה הנפלאה, יפי הבלורית והתואר, עם איזו תפיסה רוחנית ונאמנות נפלאה לתורה. אמרתי: את זה אני רוצה. את החיבור של שמיים וארץ אני רוצה".
הרב ישב ולמד שנה במכון מאיר. "קבלת הפנים של הרב קוק מבחינתי הייתה מצילת חיים. הרגשתי שבתורתו של הרב קוק יש לי מקום רחב מאוד לבטא את הרגשות, הרב קוק מכיל אותי במלאות מוחלטת. הרגשתי את זה תיכף ומיד כשהסתכלתי בתמונה שלו בפעם הראשונה - באורות התשובה, המהדורה הצהובה - פתחתי, הסתכלתי בפנים שלו, וטבעתי בתוכו".
מה זה, חיבור בין נשמות? לא כל אחד טובע בפנים של הרב קוק...
"זה חיבור נשמתי. יש לי כל מיני פינות באישיות שדמויות מסוימות מציפות לי אותן, ונותנות לזה ביטוי בעוצמה גדולה מאוד. כשאני מגלה את האנשים האלה הם פשוט מולידים אותי, מולידים בי את הבחינות האלה".
במהלך השנה במכון מאיר, בחורה שלמדה במכון אורה הכירה לרב חברה שלה - מאירה, חוזרת בתשובה שגם היא למדה במכון אורה. השניים נישאו ועברו לאלון מורה, שם למד הרב במשך שש שנים.
איך היו השנים באלון מורה?
"בכל מסגרת שאני נמצא בה אני מחפש את הנישה שלי. כבעל תשובה צעיר הרגשתי מעין אורח בעולם היהדות, שאני צריך לשמוע לאלה שיודעים איך לומדים. למרות שלא שייך לי ללמוד גמרא בצורה אינטנסיבית, שילמתי מחיר גבוה על הלימוד האינטנסיבי של גמרא בשש השנים האלה. למעשה, מיום שגמרתי את חוק לימודיי בישיבות - לא למדתי כמעט גמרא. זה גרם לי ריחוק מהגמרא. ולעומת זה, העיסוקים שהיו קרובים לנפשי מאוד שגשגו. מה שאני עושה היום במכון מאיר זה כמובן תוצאה ישירה של העיסוק האינטנסיבי במודעות עצמית, בהבנת הנפש".
רק שהמלחמה לא תיגמר
מה התפקיד של הרב במכון?
"חבר לדרך. פה קוראים לזה מטפל אישי. זה מגיע לרמות מאוד אישיות של ייעוץ, דברים שחברים פה לא אומרים לרבנים אפילו. הם לא מאמינים שמישהו יכול בכלל להבין את העומק הזה. לא יכולתי להתפשר מעולם על הנישה הזאת של להיות קרוב לעצמי, להבין מה עובר בקרבי, מה נשמתי רוצה בכלל. זה תמיד קשר אותי לעיסוק האישי, האינדיבידואלי, בכל תקופה ותקופה. גם בצבא אגב, בתוך הזלדה (נגמ"ש עבר, א"ש) הייתי יושב עם הגיטרה. בתוך הפעילות המבצעית הייתי מנגן. שילמתי על זה מחיר, תפסו אותי".
הרב מלמד במכון מאיר מודעות עצמית, מוסר, מידות - זה החלק של הרב בתורה?
"לא שאני לא יכול לדבר על דברים אחרים. אני יכול לתת שיעור בגמרא, אבל זה החלק שלי. אני חושב שהוא חלק חשוב, יש בו מענה להרבה דברים. ההכרה של האדם את נפשו כדי שיידע לתפעל אותה כהלכה, זה דבר שמאוד חסר. אנשים חיים מהיד לפה, החיים שלהם תגובתיים".
הרב עוסק בפרט בתוך בית מדרש שעסוק בכלל. איך זה מתיישב?
"במלחמת יום כיפור לא רציתי שהמלחמה תיגמר, ולא ידעתי למה. אבא שלי ואני עבדנו בגינון בזמן המלחמה, והטנקים היו יורדים מההר. זה נתן לי תחושה נפלאה. פתאום הטנקים הפסיקו לרדת, אמרתי לאבא שלי: 'אוי, המלחמה עומדת להסתיים'. הוא צעק עליי: 'תתבייש, אתה רוצה עוד הרוגים?'. לא ידעתי להשיב לו תשובה. הרגשתי בושה ורגשות אשם על כך. כשכתבתי את הסיפור הזה, פתאום הבנתי למה רציתי את המלחמה. כי במלחמה פתאום הייתי חבר של גלעד מהכיתה שלי. הקיבוץ היה שוק של חברויות. החוויה של האחדות מילאה אותי.
"אני עוסק בפרטיות שמביאה לאחדות. העיסוק שלי בפרטיות זה כדי לגלות את היחס בין חלקי הנפש, ומתוך כך בין אדם לחברו. הנשמה שלי שואפת לאחדות, אבל אני לא יכול להגיע לאחדות אם לא עשיתי שלום בתוך עצמי, וההשקעה שלי בשלום בעצמי היא מרובה, זה נכון. אבל כל אימת שאני מצליח ליצור שם קשר ולו הקטן ביותר, זה מיד יהיה ניכר ביחס שלי לזולת. אני לא ארגיש טוב אם לא אצליח לקחת את השלום הפרטי למקום של שלום כללי".
יש זרמים שחרתו על דגלם החזרה בתשובה והפצה של היהדות. אנחנו עוסקים בזה מספיק?
"זו שאלה מה זה הפצה. אם הפצה זה לעמוד בתחנה מרכזית ולהניח תפילין, זה עניין אחד. האם מכון מאיר מפיץ יהדות? הוא מפיץ יהדות - יש לו טלוויזיה, אתר אינטרנט, עלונים, יש לו נציגים בכל מקום. אין גבול להשתדלות שצריך לעשות, אבל לא יהיה נכון להגיד שכל חזון ההפצה לא מתפתח".
יש לרב עצה לחוזר בתשובה?
"מה שאני אומר פה הוא חומר נפץ - אני לא בעד חזרה המונית בתשובה. לחזור בתשובה זו אחריות עצומה. לחזור אל המקום של החיבור לעצמנו, ומתוך כך חיבור לזולת, חיבור לארץ ישראל, לעם ישראל. לחזור בתשובה במובן של להיפגש עם דבר ה' - צריך שיקול דעת גדול". הרב מלכא מסביר כי חזרה בתשובה שאינה מעובדת דיה אצל האדם, והוא אינו מחובר אליה אישית ורגשית בצורה עמוקה, עלולה דווקא להזיק: "אני חושב שחזרה בתשובה לפעמים יכולה להיות גרועה יותר מאשר להישאר חילוני. זו אמירה לא פשוטה, צריך ללמוד אותה. אני טוען שאדם שחוזר בתשובה ולא מתעמק בתהליך התשובה, יורש שתי גיהינום - גם גיהינום רוחני, וגם אין לו עולם הזה. זה נקרא 'תרתי גיהינום'. אנשים שתקועים בתהליך התשובה, התשובה תקועה להם בגרון, היא לא עובדת כהלכה, הם טיפוסים מסכנים".
שידוך עם "שמירת היריון"
השמועות מספרות כי מתוך כל עשרה זוגות שמתחתנים במכון מאיר, שבעה מהם הם שידוכים שביצע הרב. הרב מלכא עצמו מכחיש ומצטנע: "אל תקשיבי לזה. לא בדקתי את זה אף פעם. אני לא מתפאר במספרים גדולים. אני עושה בממוצע שישה שידוכים בשנה, וזה לא מעט". כלי העבודה של הרב הם הראש והטלפון הנייד בלבד. בלי רשימות, בלי קלסרים. היה ניסיון קצר של "כניעה זמנית לשיטות הרישום המקובלות", אבל הוא עבר מהר מאוד.
איך הרב הגיע לעסוק בשידוכים?
"אצלי העיסוק בשידוכים נובע מהרצון לעסוק בחיבורים. בעצם אני עוסק בשידוך הגדול שלי עם עצמי הרבה שנים. הרצון הזה לחבר בין דברים, לזהות את ההתאמה בין פלוני לאלמוני, וטראח לראות איך זה מתחבר - זה דבר שיש לי עונג עילאי לעסוק בו. אם אומר לך שזה מתוך אידיאל של לראות בתים נבנים בישראל, אני לא אשקר. לא שזה זר לי, אבל זה לא מה שמניע אותי. מה שמניע אותי זה קסם החיבור בהרבה דברים, לראות איך איש ואישה מתחברים.
"אגב, רוב העיסוק שלי בנושא הזה של בינו לבינה הוא לאו דווקא בשידוכים שאני מכיר פלוני לאלמוני. אני מלווה הרבה קשרים לחופה, ואני רואה בזה את עיקר העבודה שלי. אני קורא לזה 'שמירת היריון' - התחיל קשר ויש בעיות, וללוות את זה עד לחופה. ואני אוהב את זה אפילו יותר.
"אני חושב ששדכנים מתעסקים בזה כיום בצורה מאוד מתמטית. הלוואי שהיה בזה לפחות הסתברות. אני לפעמים פוגש הצעות הזויות, שאני בכלל לא מבין מנין זה בא. לאנשים חסרה אינטואיציה. הם פועלים על פי, הייתי אומר, קווי שיתוף, הרבה פעמים דמיוניים לחלוטין".
איך הרב רואה את תופעת הרווקות המאוחרת?
"את הסוגיה הזאת עברתי מול בתי באופן אישי, וכמעט שגזרתי על עצמי לא להביע דעה בעניין הזה, כי פגעתי באנשים".
הסנדלר הולך יחף?
"אין פרוטקציות אצל הקב"ה - 'אני משדך לך בנים ובנות ואתה תשדך את הבת שלי'... הוא נותן לי להבין שכל אחד צריך לעבור את המסע שלו".
ומה סיבת התופעה?
"יש כל כך הרבה סברות בזה. חלק מזה הוא שקשה לאנשים להחליט. אחת הסיבות שיש קושי בהחלטה היא בגלל שאנשים לא מצליחים להגיע לביסוס הפרט, לחצי שלהם. פעם חצי זה היה - לומדת באולפנה, גומרת, מתחתנת. היום חצי זה לטייל שם, לעשות קורס כזה, מימוש קוראים לזה. תפיסת המימוש העצמי מאריכה את תקופת הרווקות ואת בניין הפרט. התפיסה של הוויית החצי היא בעייתית. אבל זו לא התשובה היחידה, ואולי אפילו לא העיקרית".
מהמפגש עם כל כך הרבה רווקים ורווקות, יש לרב עצה לרווק או רווקה מבוגרים?
"לפעמים אין רעב מספיק לנישואין, כי יש לי עוד מה לומר כרווק. רווקים לא יגידו לך את זה. הם יגידו שהם רעבים, אבל בתנאי א, ב, ג, ד, ה, ו. אדם רעב ללחם - ירים מהרחוב פרוסה ויאכל, ויטעם בזה טעם גן עדן. אין רעב מספיק למחויבות. לפעמים זה בגלל שהם לא מאמינים במוסד הנישואין, הם ראו את אבא ואמא שלהם, יש להם פחד מנישואין".
לא מוותר על הגיטרה
מגיל צעיר מאוד הרב כותב שירים, ומגיל שש עשרה הוא מלחין. נגינה בגיטרה חשמלית היא התחביב המועדף עליו. לפני כמה שנים הוציא דיסק בשם 'אייכה', שכולו לחנים מקוריים למילים מהמקורות. את השירים מבצע תלמיד לשעבר של הרב ממכון מאיר - מוטי פישר. הרב עצמו, לדבריו, עדיין לא מצא את הקול שלו. גם לנגינה בגיטרה היה מסע תשובה משלה.
הייתה סתירה בין האמנות ובין החזרה בתשובה?
"הייתה ועוד איך. כשחזרתי בתשובה לא נגעתי בגיטרה החשמלית, כי היא ביטאה אצלי בעבר כיוונים של מרד, זעם, ביקורת. הרב קוק שבר בי את מנגנוני המרד הזועמים. המפגש עם הרב קוק מאוד המתיק אותי. הוא עזר לי לגלות את הפתח לתוך עולמי הפנימי, אל עולם האור, ולבטא אותו". שמונה שנים הרב לא נגע בגיטרה, ולאט לאט הוא מגשש את דרכו חזרה אליה. "אני חוזר לגיטרה ברגע שאני מוצא דרך לבטא את זה בצורה יותר מזוככת. אבל אני לא יכול לוותר על הגיטרה החשמלית, כי יש לה תפקיד מאוד גדול בביטוי הרגשי שלי".
למה קראת לדיסק "אייכּה"? לכאורה כבר מצאת.
"אני ממש לא מצאתי. 'אייכה' זה איפה אני. ה'אייכה' שלי היום זה 'נבוכים המה בארץ'. אני כבר בתוך הסוגיה. המבוכה היא בתוך הסוגיה. זו לא מבוכה שגורמת לסטות, זה אייכה נשלט. חומר גלם למסע מרתק".
לפני כמה שנים הרב כתב את סיפור החזרה שלו בתשובה, שהתפרס על פני 55 פרקים שפורסמו בעלון השבת 'באהבה ובאמונה' של מכון מאיר. בנוסף לכך, כתב עוד 16 פרקים "מיומנו של שדכן". תהליך הכתיבה ארך שנה וחצי. "הקב"ה נתן לי שנה וחצי של חסד. בזמן הזה כל תהליך התשובה שלי עוצב מחדש. למעשה, לא התייחדתי עם חלקי החיים שלי באופן כל כך מסיבי כמו בשנה הזו. זו הייתה התייחדות שביררה לי מחדש למה חזרתי בתשובה, איזו מין תשובה אני צריך, השורשים הראשונים של התשובה. שם תהליך התשובה שלי קיבל פאזה חדשה לחלוטין".
אשתו, מאירה, מחנכת בבית חינוך עיוורים בירושלים, ומלמדת במכון אורה. לשניים תאומים - בן ובת בני 32. אחריהם חוו שנים רבות של ניסיונות להרות, שלא צלחו. לפני כ‑25 שנים, במהלך הניסיונות, קיבלו באומנה שתי אחיות, אז הן היו בנות חמש ו‑11 חודשים. היה גם ניסיון לצרף ילד ממוצא אתיופי, שלא הצליח. שתי בנות האומנה נשואות. לאחת שלושה ילדים ולשנייה שניים.
אלה היו שנים קשות?
"הכנסנו את שתי הבנות גם כדי למלא את הבית, וגם כדי לזכות בעוד ילדים. זה לא הלך. הקב"ה יודע מה הוא עושה. אני לא יודע בדיוק למה זה נעשה. אני רגיל לחשוב שאולי זה אפשר לי להיות יותר מסור לעבודה, ואלו הבנים שלי".
רגע לפני סיום אנחנו מנסים לסכם, והרב מבקש להדגיש דבר מה. "אני יודע את עצמי, אני מלא חסרונות. יש לי רצון עז לתיקון. יש לי רצון עז לעשות פס ייצור של קדושה. אני סוחב איתי צלקות מהעבר, אבל זה לא הצליח לכבות לי את אור הנשמה. צירי הלידה שלי נמשכים 58 שנה, ואני חי, זה הפלא הגדול. התביעה של הנשמה כל כך מבשמת את הייסורים, בגלל זה אני לא מת. אני מחבב עליי את הייסורים. וכל מה שאני מוליד מכוח הייסורים האלה - שאני יכול להתבטא בצורה כזאת, לשתף את התלמידים בזה - מזה אני חי".
מה זה מכון מאיר בשבילך?
"זה בית, זה רחם, זה חדר לידה, זה בית יוצר. זה המקום שבו אני מוליד את התשובה שלי כל יום מחדש. החבר'ה מזכירים לי שהתהליך הזה לא יכול להיפסק".