במקביל לזרם הגובר והולך של מגדלי הפאות, קיימת גם תנועה לכיוון ההפוך – בעלי פאות ארוכות שהחליטו להוריד אותן. אחת הדמויות שמפתיעה בהחלטתה לשנות כיוון הוא איתי זר, מייסד היישוב חוות גלעד ומנהיג של רבים מבני הנוער הנמנים על מגדלי הפאות.
זר עצמו לא היה נער של פאות. הוא היא צעיר דתי רגיל למראה, עד לאחר גיל שלושים. נקודת המפנה שלו התרחשה לאחר הגירוש. לדבריו, הוא לא היה היחיד: "הגל הגדול של התופעה התחיל לאחר ההתנתקות. השאלה מה הקשר בין הדברים היא מאוד מורכבת, ואני עצמי לא הצלחתי עדיין למצוא לה תשובה חד משמעית". ובכל זאת, זר טוען כי בעקבות הגירוש החל תהליך של "התחרד"לות" במגזר הדתי-לאומי. "הייתה אכזבה מהמדינה. אצלי לפחות הייתה הרגשה שצריכים להתחזק בלהתקרב לה'. פתאום ראינו שאי אפשר לתלות תקוות רק במדינת ישראל, ושצריך להכניס את הקב"ה יותר לתמונה".
את השינוי החיצוני של גידול זקן ופאות החל לפני כשבע שנים. התגובות מהסביבה היו לוהטות: "אנשים לקחו את זה קשה, היו בהלם. אחייניות שלי לא הסכימו להסתכל עליי", הוא צוחק. "כל מיני חברים וחברים למקצוע אמרו לי: מה, איך אתה נראה? מה פתאום אתה מגדל, לא יפה לך. זה לא עניין אותי, אני אהבתי את זה מאוד".
השינוי הזה לא תייג אותך למשבצת מסוימת?
"בוודאי", זר מסכים, "גם אצלי בראש. משבצת של חרד"לי, קצת כועס על המדינה. מצד שני יותר חסידות. אמירה של הקצנה מסוימת". המשבצת הזאת גם פגעה בו, במאבקים שניהלה מולו המשטרה ומערכת המשפט. "היה חשוב לנו שיידעו שאנחנו במשבצת אחרת, לא כמוהם. פעם נעצרתי", הוא נזכר, "והיה שם שוטר דרוזי שאמר: תעיף את הזקן שלך ממני. המראה יצר כלפינו יחס של יהודונים כאלה, נרדפים".
לפני חצי שנה החליט זר להיפרד מהפאות השחורות העבותות ולקצר את הזקן שגידל. "לא התחברתי לזה מספיק", הוא מסביר, "הרגשתי שצריך להיות מחובר קודם לפנימיות. אני מרגיש שגם אצל בני נוער וגם אצלי, זה בריחה כזאת, זה לחטוא לאמת. בני נוער חושבים שהם עם זקן ופאות ואז הם פיקס, מרשים לעצמם לעשות כל מיני דברים. זה עושה ממני רב, ואני לא. אני אדם פשוט. היו גם הרבה חבר'ה עם פאות שהלכו לקיצוניות, ואני רציתי להסתייג מזה. לא שאסור לגדל זקן ופאות, אבל יש בזה גם את הצד של הקיצונית וההתבדלות, ואני יותר במקום של קירוב לבבות ואהבת ישראל".