נוער הפאות

בקדנציה החולפת יכולתם לפגוש כמעט מדי יום במסדרונות הכנסת ומשרדי הממשלה איש צעיר חובש כיפה, בעל פאות בממדים שאי אפשר להתעלם מהם. שיבי פרומן הוא יועצו של שר החינוך שי פירון, וככזה הוא מקיים לא מעט מפגשים עם גורמים פוליטיים, ציבוריים וגם בינלאומיים.

אם שאלתם, אז כן – המראה הלא שגרתי שלו בנוף הפוליטי בהחלט מעורר רתיעה ראשונית אצל לא מעט מהאנשים שהוא נפגש עמם. "זה מעניין", מגדיר פרומן את הסיטואציה, "לפעמים זה מתיש, הנטייה הראשונית הזאת של האנשים לתייג, להיבהל מהמראה, אבל מבחינתי זו חוויה. אני מבין לגמרי את הנטייה האנושית להירתע ברגע הראשון, אבל מרגש אותי לראות את האנשים שלמרות הרתיעה מצליחים ליצור קשר".

היחסים שלו עם צמד הפאות ידעו עליות ומורדות. הוא בנו של הרב מנחם פרומן ז"ל מתקוע, וככזה גידלו הוריו אותו ואת אחיו מגיל ילדות עם פאות בצדי הראש. בתקופה ההיא, אומר פרומן, "היינו היחידים בעולם עם פאות", ומתכוון לייחודיותה של התופעה במגזר הדתי, שלפני שלושים שנה כמעט לא הייתה קיימת. "היינו הילדים היחידים ביישוב עם פאות. זה בכלל לא היה מקובל. אגב, לפעמים היינו הולכים רק עם פאות ובלי כיפה. מה לעשות, השיער מחובר לך לראש והכיפה לא, זה מה שקורה כשמשחקים כדורגל או רוכבים על אופניים...".

ההורים הסבירו לכם למה אתם נראים כך?

"יש לי זיכרון עמום שאבא אמר פעם שככה הקב"ה נראה. כשהתבגרתי למדתי שבתיאורים הקבליים לפרצופים של אלוקים יש פאות. יש סימבוליקה לפאות במידות האלוקיות".

ככל שחלפו השנים, הקשר של פרומן עם הדת הלך והתרופף. בשלב הראשון הוא נפרד מהפאות, ונשאר עם כיפה. אחר כך גם היא נעלמה, ופרומן יצא בשאלה למסע שארך כמה שנים. הזמן והמקום שבהם התעורר בו מחדש הרצון לגדל פאות, הם הפחות צפויים שניתן להעלות על הדעת. "הייתי בדרמסלה בהודו כשליח בבית היהודי שם, אחרי שנה וחצי של חזרה בתשובה. ישבתי ערב אחד למרגלות ההימלאיה, וחשבתי על הקב"ה, על עצמי, על החיים האמוניים. פתאום הייתה לי תחושה שהעיסוק שלי בעצמי ובאיך שאני נראה מרחיק אותי מהקב"ה ומחיי אמת. החלטתי לגלח את עצמי: עשיתי קרחת והשארתי רק שני צ'ופצ'יקים בצדדים, של הפאות. זה היה מאוד מכוער. הפאות היו בעצם כלי כדי לכער את עצמי ולהשתחרר מהעיסוק באיך אני נראה. היה לי שיער קצר, אז לקח הרבה זמן עד שהפאות גדלו. בערך שנתיים הן גדלו במאונך לראש, ורק אחרי שלוש שנים הן נפלו מכובד המשקל. לאט לאט יכולתי להעמיס על זה משמעויות נוספות, אבל הבחירה הראשונית הייתה האקט הזה – התמסרות לקב"ה והתרחקות מעיסוק בעצמי".

"להיראות כמו אברהם אבינו"

אם לפני שלושים שנה נחשבו שיבי פרומן ואחיו לעוף מוזר בגן ובבית הספר, הרי שכיום ילדים, בני נוער וגם מבוגרים בעלי פאות ארוכות הוא מראה שהולך ומתקרב למיינסטרים במגזר הדתי-לאומי. מה שהיה נחלתם של בני העדה התימנית או החסידים בדרך כלל, ואצל האחרים התבטא לכל היותר בפאות קצרות מאחורי האוזן, הפך כמעט לתנועה חברתית. המבנה העיצובי של הפאות נמצא על קשת רחבה של אפשרויות: קצרות וארוכות, חלקות ומסולסלות, מאחורי האוזן או לפניה, מגולגלות ונסתרות או פרושות לרוחב הצדעיים. על פי רוב תפגשו את בעלי הפאות חבושים גם בכיפה גדולה לראשם, כחלק משלים מהמראה והאמירה החברתית או האמונית שמאחוריו.

בניגוד לתדמית הרווחת, הפאות הארוכות לא מאפיינות רק נערי גבעות או בעלי נטייה חסידית חזקה. אפשר למצוא כאלה שבחרו במראה החדש משני עברי הקו הירוק, ולא בהכרח השקפותיהם ואורחות חייהם יהיו זהים זה לזה. בעלי הפאות נמצאים גם במגוון ענפי עשייה: שיבי פרומן, כאמור, עובד במשרה בכירה במשרד ממשלתי. יאיר שרקי, בנו של הרב אורי שרקי, מגיש את כתבותיו בנושאי דתות במהדורות החדשות של ערוץ 2, כאשר שתי פאותיו המסולסלות על המרקע הספיקו כבר לעורר לא מעט דיונים ברשת. ראשי ישיבות ורבנים, כמו הרב אריה הנדלר (ישיבת רמלה), הרב נחום רכל (ישיבת רמת השרון), הרב יהושע שמידט (ישיבת שבי שומרון) ואחרים נמצאים גם הם באותה קטגוריה. ישיבות מסוימות במגזר מאופיינות באחוז גבוה של תלמידים בעלי פאות ארוכות: רמת גן, רמת השרון, תורת החיים, תלמידי הרב מנחם פרומן ז"ל ועוד. גם ישיבות תיכוניות ברשימה, ביניהן מקור חיים, נחלת ישראל, בני צבי, דורשי ייחודך ואחרות.

ההחלטה של צעיר או מבוגר לגדל פאות ארוכות טומנת בחובה בדרך כלל אמירה אישית או ערכית. המרואיינים לכתבה הציעו הסברים שונים להחלטה שקיבלו, אולם ככלל ניתן לומר שהסחף החברתי בעניין הפאות הוא אמירה שמבקשת להבליט את ההבדל מהחברה החילונית, או הפשרנות בקרב חלקים בחברה הדתית.

כך גם מסביר שיבי פרומן את התפשטות התופעה במגזר: "ראשית, בציונות הדתית התפשט מאוד העיסוק בתורת הנסתר, בהיבטים מיסטיים, בחסידות. זה תופעת לוואי של זה. גידול פאות נובע פחות מהלכה, יותר מסימבוליזציה של תורות פנימיות. זה ביטוי חיצוני לעיסוק בפנימיות בציבור הזה. שנית, יש פה רצון להביא לידי ביטוי את ההבדלה מהציבור הכללי, זה סוג של דגל מול הציבור החילוני".

את הפטנט המקורי של הפאות עבותות המראה (המכונות "גוזמבות" בלשון הנוער) אפשר ככל הנראה לרשום על שמו של הזמר והיוצר סיני תור, תושב קריית ארבע. קשה להחמיץ את המראה של תור, שהפך כבר כמעט לסמל המסחרי שלו: בנדנה לבנה בסגנון אברהם אבינו עוטפת את ראשו, ופאות ג'ינג'יות מתולתלות וארוכות שמקיפות כמעט את הראש כולו משלימות את המראה התנ"כי. בלי שהתכוון, היה תור לסנונית הראשונה שבישרה את סגנון הפאות העבות במיוחד, שהפך נפוץ בקרב לא מעט נערי גבעות ו"פריקים של קדושה", כהגדרתו הצבעונית של הזמר. "אבל תדגישי", הוא מבקש, "שזה לא אני, ה' עשה את זה".

את הפאות שלו הוא יצר לראשונה עם גיוסו לצה"ל. ההחלטה לא נבעה מרצונות עמוקים של קדושה, אלא יותר מהצד הפריקי שאפיין אותו בגיל הנערות. "אחרי הישיבה התיכונית הייתי עם שיער ארוך, ככה הסתובבתי. הייתי גם מאוד מחובר לר' נחמן מברסלב בצד הרוחני, ככה שהעניין של פאות התלבש לי יפה. אבל מה שדחף אותי בתכל'ס לעשות את זה היה כשהתגייסתי לצבא ורציתי להישאר עם שיער ארוך. הבנתי שהשיער הארוך היחיד שמרשים בצבא זה פאות. אז הסתפרתי והשארתי פאות כמה שיותר גדולות ורחבות". על מנת להמחיש את ממדי הפאות הייחודיות שיצר לעצמו, מספר תור כי "בצבא הייתי עושה שש צמות מכל פאה, צמ(א)ה לך נפשי", הוא מחייך. מי שלא היה מרוצה מהקומבינה של הטירון בעל השיער היה – באופן לא מפתיע - הסמל. "הוא היה מתעצבן שהייתי עושה קוקו מהצמות. טען שאני נראה כמו מילואימניק".

לא נכנס עם פאות לקניון

מאז השחרור מצה"ל ועד היום חלפו קרוב לשני עשורים, והתודעה של תור ביחס לפאות שלו הולכת ומעמיקה עם הזמן. ראשית, הוא מסביר, ההחלטה על המראה החיצוני הייחודי נובעת מהמודלים לחיקוי שהציב לעצמו. "אני רוצה להתחפש כמה שיותר לאבותינו, לא לספיידרמן. זה מסתדר טוב עם העניין של הפאות". הוא מזכיר שוב את הקשר שהעמיק עם ר' נחמן מברסלב "שמציל לי את החיים כל יום", כגורם שמשתלב היטב עם גידול הפאות. אבל מעבר לכך, הוא רואה בפאות הללו סמל לסוג של מהפכה: "הרבה דברים קרו בגלל המהפכנות שלנו: הסיפור של ארץ ישראל, עם צבעוניות ועם מוזיקה, ונוודות בדרכים ופריקיות. הכול השתלב ביחד, בגלל השמחה והרצון לעבוד את ה' בסבבה, בכיף, לשבור מסגרות. זה פשוט להיות מאוהב בקב"ה, במצוות, וכשאתה מאוהב אתה צריך להיות הכי יפה. להרגיש מגניב, להיות דלוק. לקום בבוקר מבסוט, להיות פעיל, ליצור. חלק מהעניין זה גם החיצוניות – להיות יפים ושמחים".

מה מבחינתך האמירה שעומדת מאחורי הפאות הללו?

"לי זה משדר אהבה, חיבור וחופש".

אתה משדר חיבור, אבל האם הקהלים שאתה מופיע מולם בתל אביב למשל, מרגישים גם חיבור למראה שלך או שזה מרתיע אותם?

"אני חושב שזה הפוך. המראה שלי הוא יותר חופשי ופחות מגדיר. הוא משדר פתיחות. ככל שזה התדר – כך יותר נפתחים קשרים. אני לא רואה בזה משהו מגזרי. בכלל, מבחינתי כל הסיפור של מגזרים הוא פיקציה, עולם שקר. עם ישראל הוא דבר אחד מחובר וצריך לגלות את זה, עם חיוך".

תור זוכר תגובות מאנשים שראו אותו במקומות שונים ואמרו: "הנה דוד המלך". אבל לדבריו באופן כללי המראה שלו נתפס בכיף, וצעירים רבים בעקבותיו אימצו מראה דומה. "זה קרה בלי שהתכוונתי. כשהתחלתי עם זה הייתי יחיד, זה לא היה נפוץ. אבל הראש של להיות דלוק על ה' זה in - תפס, נהיה לו הד בעולם".

ומדור הבוגרים לדור הצעירים: רפאל כפיר, תלמיד כיתה י"ב בישיבה לצעירים צביה פתח תקווה, מסתובב גם הוא עם המראה הקלאסי של כיפה גדולה ופאות. הפאות הארוכות החלו לצמוח אצלו החל מכיתה ב', באופן משעשע דווקא בשל תחרות שערך בינו לבין חברו מי יגדל פאות ארוכות יותר. מאז הפאות מלוות אותו, מתקצרות ומתארכות מדי פעם, אבל עם משמעות הרבה יותר עמוקה מבחינתו.

כפיר מסביר כי נטיותיו לכיוון חסידות ברסלב תואמות את עניין הפאות, נושא מרכזי בתורתו של ר' נחמן. אבל מעבר לכך, הוא מבקש לתייג את עצמו בכך באופן ברור: "אני מתייג את עצמי בכוונה על ידי הפאות. זו אמירה כלפי חוץ של אני לא מתבייש, אני דוס. וזו גם אמירה כלפי פנים, לעצמי: אני, רפאל, עם כיפה גדולה ופאות. אז גם אם עכשיו בא לי ללכת להסתובב בקניון או משהו דומה, אני לא יכול להיכנס ככה. זה שומר עליך חיצונית שלא ללכת למקומות שלא מתאימים למראה הזה".

בקרב חבריו לישיבה הוא די חריג במראה שאימץ לעצמו. כך גם בקרב חבריו לשבט ביישוב רבבה. בדרך כלל הוא לא נתקל בתגובות מיוחדות לפאות, אבל מדי פעם הוא "צריך לנער איזה חבר", כהגדרתו, "שחושב שאני מלאך. יש כאלה שחושבים שאם אני עם כיפה ופאות אז אין לי יצרים, אין התמודדויות. הכול בסדר, אני רק רץ ללמוד תורה. אני מנער אותם ואומר: חבר'ה, זה לא עובד ככה. פעם ישבתי בטרמפ עם חבר. אני בדיוק למדתי באותו בוקר מסילת ישרים והוא ראה סרט בפלאפון. גלגלנו שיחה, והוא אמר: אתה קם בבוקר ולומד מסילת ישרים, אין לך בעיה, אני קם ורואה סרט. אמרתי לו: מה נראה לך? אני קם כל בוקר למסילת ישרים? אתה חושב שאותי לא מעניין סרט, בנות, כל ההתמודדויות בדיוק כמו שלך? גם לי יש התמודדות".

להזדהות עם החרדים

ישיבת 'נחלת ישראל' במגדל העמק (לשעבר בכפר חסידים) היא אחד המעוזים הבולטים של בני הנוער בעלי הפאות הנראות לעין. קרוב למחצית מהבחורים מעוטרים בפאות ארוכות, ומהווים סמן בולט של הרוח בישיבה. ראש הישיבה התיכונית, הרב שניאור קץ, מסכים שהתופעה הזאת "מבטאת משהו".

מה מבקשים הבחורים לבטא בבחירתם לגדל פאות?

הרב קץ מונה כמה סיבות: "מדובר בתופעת המשך עמוקה של התחרד"לות הציבור הדתי, כחלק מהפריחה התורנית של הישיבות, המדרשות, השקיעה בתורה. יש פה רצון לשני דברים: האחד, חזרה של הציבור הדתי-לאומי לדורות שלפני קום המדינה. הציונות הדתית הייתה עסוקה גם בשנות המדינה הראשונות בבנייה, בעשייה ועוד. נוצר פער וניתוק מהאותנטיות של הדורות הקודמים, בית אבא וסבא, וכעת לנוער הזה יש רצון לגשר עליו. אנשים רוצים לחזור לשורשים, מדברים על הסבא שהיה אדמו"ר, משמרים את שם המשפחה המקורי במקום לעברת. אולי חלק מזה זה גם הרצון להיראות כמוהם, עם הפאות".

שנית, אומר הרב קץ, חלק גדול מעולם התורה הדתי-לאומי רוצה להרגיש חיבור לעולם התורה החסידי, הליטאי והחרדי בכלל. "רוצים לראות את כולם באותו לגיון של מלך. לא להגדיל את הפערים". שלישית, הרב קץ רואה בכך רצון פנימי "לומר שאנחנו שייכים לחסידות, לקדושה, לטהרה ולפנימיות. שיש לנו חיות רוחנית. כל מה שנובע מתנועת החסידות".

לדעתך יש כאן מרד מסוים בדור ההורים?

"יש רצון להגיד להורים ולסביבה: אנחנו רוצים ללכת עם השי"ת לכתחילה. רוצים להחצין את זה שאנחנו לא חלק מהתרבות החילונית. זה דבר שהבחורים מאוד רוצים להגיד".

הרב קץ מדגיש כי יחד עם החיוביות של התופעה, יש להיות זהירים בהתייחסות אליה. "לפעמים יש בזה צד חיצוני מאוד, וזה רק מרד נעורים – כמו שזה עולה ככה זה יורד. אנחנו בישיבה מאמינים שזה צריך לבוא מהטבעיות של האדם. לא מתוך קיצוניות לכאן או לכאן. אם מישהו עושה שינוי דרסטי – מגדל פתאום פאות ארוכות או מוריד אותן פתאום – זה מדליק אצלנו נורה אדומה. יש כאן חוסר יציבות. צריך קביעות ואמיתיות. לכן אנחנו לא מעודדים את זה, כדי שאנשים לא יחשבו שזה האידיאל ולכן כולם צריכים להיראות ככה".

מבחינת הבחורים, ההופעה עם הפאות בעולם החיצוני מבטאת משהו? יוצרת להם תדמית?

"יש לזה מחיר, אבל זה מחיר שהם רוצים לשלם. הם לוח מודעות שאומר אמירה שמחייבת מוסרית, התנהגותית – אני רוצה לקיים את כל השולחן ערוך, ללמוד תורה, רוצה תרבות טהורה ולא חילונית".

הרב קץ מסייג ואומר שיש גם תופעות קצה שנובעות מרצון להתבלטות בלבד, כאשר בחור משווה לעצמו מראה חריג במיוחד, כמו קרחת וכדומה. "בזה צריך להיזהר. זו כבר לא קדושה אלא מרד נעורים רגיל".

השילוב של פאות ארוכות וכיפה עלול להביא גם לתוצאות לא נעימות מול שלטון החוק. בשנה האחרונה דווח על כמה מקרים שבהם נערים שהילכו לתומם בעיר העתיקה בירושלים נעצרו ותוחקרו בידי שוטרים שהסתובבו במקום. גם בחור שכמעט לא חוצה את הקו הירוק ולומד באחת הישיבות החסידיות של המגזר הדתי עלול להיתקל בהתנכלות של שוטרים בשל התיוג שיוצרות לו פאותיו הארוכות. הפאות גם הפכו למעין אמצעי ענישה, כאשר נערים רבים נתקלים במשיכות חזקות של שוטרים בפאותיהם באירועים של פינוי או מאבק במאחזים ובהפגנות.

חנמאל דורפמן (20), נשוי ומתגורר בחוות יישוב הדעת בגוש שילה, מכיר את החוויות הללו מסביבתו הקרובה. הוא פעיל ידוע ומוכר בגבעות ובמאחזים, ופאותיו גולשות הרבה מעבר לכתפיו. קצת אחרי גיל בר מצווה חבר לאנשי הגבעות, ואת הפאות התחיל לגדל כי "זה מה שמקובל שם", כלשונו. מעבר לכך, המשמעות שהוא מוצא בפאות הארוכות היא "תחושה שאתה מבליט את עצם היותך יהודי, ולא דברים אחרים. ורואים שזה עובד". הוא מדגים את דבריו בסיפור שחווה בעצמו לאחרונה: "הלכתי עם מישהו ברחוב צלאח א‑דין במזרח ירושלים, ליד בית המשפט המחוזי. עבר לידינו ערבי, איך שהוא ראה אותי התחיל להגיד: תלכו מפה, נשבור לכם את האוטו. למה הוא ניגש דווקא אליי? כי הוא רואה איך אני נראה, וזה מסמל בעיניו משהו. מי שהולך עם כיפה קטנה – אף אחד לא יתייחס אליו".

דורפמן מספר גם שבשער יפו עומדים בשנתיים האחרונות שוטרים, "וכל מי שעובר שם עם כיפה גדולה ופאות, עוצרים ושואלים אותו מי הוא, מבקשים תעודת זהות וכו'. יש כל מיני חבר'ה מ'מרכז' שעוברים שם, לא קשורים לכלום, לא מבינים מה רוצים מהם. אין ספק שהפאות מסמלות משהו". דורפמן עצמו זכה לכמה תחקורי שוטרים באמצע הרחוב, אבל הוא לא מתרגש: "משטרת ישראל והשב"כ מנסים להלך אימים, אבל זה לא הולך להם. זה לא מטריד אותנו".

הפאות הארוכות לא עוזרות לשוטרים ולחיילים לנטרל אתכם בפינויים?

"זה יכול לעזור, אבל זה לא משמעותי. לא מטריד אותנו. היו סיפורים של אנשים שמשכו להם בפאות, וגם הגישו תלונות נגד שוטרים על זה. שוטרי היס"מ הם אכזריים, אבל מבחינתנו הפאות הן לא העניין במקרים האלו. המחיר שאנחנו משלמים הוא לא שמושכים לנו בפאות, אלא כתבי אישום, מעצרים ועוד".

ההליכה בגלוי עם פאות ארוכות, במיוחד במחוזות שבהם מסתובבים דורפמן וחבריו, מסמלת לדעתו גם גאווה יהודית ואמירה של בעלות על ארץ ישראל בכל חלקיה. "היום לדעתי יהודי שהולך בגלוי עם פאות, מראה שהוא לא מסתיר את זה, הוא גאה בזה. הוא הולך ככה במזרח ירושלים, בשכם, ביריחו, לא מסתיר את הפאות מתחת לכובע כי מסוכן ללכת שם. אנחנו מכירים יהודים שמסתירים את הכיפה כשהם מסתובבים במקומות כאלה. אבל אנחנו הולכים בגלוי ואומרים: אנחנו בעלי הבית".

סגנונות רבים של בעלי פאות נוספים נותרו מחוץ לשורת המרואיינים בכתבה מטעמים של קוצר יריעה. אפשר לאהוב את גידול הפאות הארוכות או להסתייג ממנו, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהתופעה הפכה לעובדה שנקבעה בשטח. פלגים מתרחבים והולכים בקרב בני נוער וצעירים מצביעים בפאות ומצהירים: אנחנו רוצים יהדות שלא מסתתרת.

Hagitr72@gmail.com