'מה הבריות אומרות עליו', אלי פרידמן
בזמן שממשלות קמות ונופלות, אלי פרידמן שומר על מעמדו כשולט בזרם הישיבתי במוזיקה היהודית. אמנם אין ז'אנר רשמי שנקרא כך, אבל מבין הזמרים החסידיים יש כאלה שמזוהים יותר עם עולם הישיבות, בעיקר החרדי-ליטאי, ופרידמן הוא מהבולטים שבהם.
ראשית, בשל העובדה שהוא עצמו מלמד בישיבה. ושנית, הודות לתכני השירים שלו המשקפים את הלך הרוח בישיבות, וחלקם פונים ישירות לתלמידים כמעין שיחות מוסר. די בציון שם אלבומו הקודם, 'על הסטנדר', בשביל להבין במה מדובר.
אף שבשנים האחרונות היו כמה יוצרים שניסו ליטול ממנו את הכתר (אפילו אהרון רזאל, למשל, הקדיש אלבום שלם לתורה וללומדיה), פרידמן מבצר את מעמדו גם באלבום החדש. עם כמות נכבדת של שירים שלקוחים מהגמרא, חלקם עוסקים מפורשות בבית המדרש, הוא שומר על הקו מאלבומיו הקודמים. קו זה כמובן אינו מיועד רק לציבור הלומדים, ויכול למצוא חן בעיני כל שוחרי המוזיקה החסידית.
זהו הסגנון החסידי המוכר – שירים קצביים, שירי נשמה, עיבודים עשירים, ועם זאת דומה שיש לפרידמן טביעת אצבע ייחודית משלו. המילים והלחנים, שאותם הוא כותב בעצמו, מצליחים להיות פשוטים אך גם מקורים ומעניינים. כך גם בחירת הטקסטים מהמקורות – ציטוטים ידועים כמו "מה הבריות אומרות עליו, פלוני שלמד תורה כמה נאים מעשיו", או "אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה" הופכים פתאום לשירים, ודי מגיע להם.
לא רק הרוח הישיבתית ניכרת באלבום: השיר הבולט באלבום הוא "קיים את הילד הזה", בעיקר בגלל העיתוי שבו יצא – בדיוק ביום חטיפת הנערים בגוש עציון. התפילה על הילד הנימול, שאותה מבצע פרידמן בדואט עם יצחק מאיר, הפכה לתפילה על חייהם של נערים, והפסוק החותם אותה – "ואומר לך בדמייך חיי" – קיבל משמעות חזקה מתמיד.
שאר השירים לא יצאו בעיתוי מיוחד, אך משקפים תחושות מהתקופה האחרונה: "נחפשה דרכינו", “הקשיבה אדון לקול שוועתם" והתפילה "מתרצה ברחמים", שהיא אמנם רק ציטוט מהתחנון, אבל הלחן החוזר שוב ושוב על המילים "אין עוזר" יוצק לתוכה גוון אישי-מציאותי. באלבומו החמישי, אלי פרידמן מחבר תורה לתפילה גדולה.