ואפתח באינגליזם: אל תעצרו את נשימתכם.
בדיוק כך, מעט מאוד צפוי להשתנות כאן אחרי הבחירות. אם בנימין נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה, סביר להניח שנקבל בה את אותם אנשים מוכרים, שבמקרה הטוב יחליפו ביניהם רק את התיקים. לא מן הנמנע, למשל, שנפתלי בנט יהיה שר החוץ ולא שר הכלכלה, שיאיר לפיד יהיה שר המשפטים ולא שר האוצר, ושיצחק אהרונוביץ' יהיה שר התיירות ולא, ובכן, מה שהוא עושה היום. ייתכן גם שנזכה לא רק לשחזור הרכב הממשלה הנוכחית, אלא גם לקאמבק היסטורי של שרי ממשלות קודמות: בוז'י ישוב למשרד הרווחה, כחלון יקבל את משרד התקשורת, ואילו אריה דרעי ישב במשרד החקירות. סליחה, התכוונתי הפנים.
מעט מאוד צפוי להשתנות כאן אחרי הבחירות, משום שלראש ממשלתנו אין באמת רצון לשנות. אם היה רצון כזה – לא היו כאן בחירות. לא צריך להיות מחשבון כדי לדעת שלמפלגות הימין והחרדים יש 61 מנדטים. 61 קולות בכנסת העבירו את הסכמי אוסלו, ואת אוסלו ב' העבירה ממשלת מיעוט של 56 ח"כים. בניגוד לממשלות השמאל, נתניהו לא מחויב לשום הרפתקה מדינית מעוררת מחלוקת, וגם את גיוס החרדים הכפוי אפשר להחזיר לבוידם הפנטזיות של מצביעי יש עתיד. בתוספת שאול מופז וחברו למפלגה המיניאטורית קדימה, נתניהו יכול להקים כאן ממשלה צרה יציבה בהרבה מהממשלות הרחבות שניהל עד עתה. ושאף אחד לא יספר לי שדרעי לא רוצה. לעולם אל תשכחו שבתנאים הולמים ונדיבים – דרעי היה מוכן לעשות מעשים מפוקפקים מעט יותר מכניסה לממשלה ודחיית הבחירות.
אבל נתניהו לא רוצה. הוא גם לא ירצה. לשווא יפצירו בו כותבי מאמרים מימין שישוב אל דרכו של המחנה הלאומי, שיוותר על ההקפאות ויילחם בטרור וינצח את חמאס ולא יפקיר את תיק המשפטים לחובבי דיקטטורת השמאל. לשווא יצעדו אנשי ארץ ישראל השלמה אל הקלפי, מתוך תקווה שאולי הפעם תקום כאן ממשלה ימנית אמיתית. זאת אשליה שחוזרת מדי מערכת בחירות, מסמאת את עינינו ומוחה את זכר התמיכה בגירוש, ההקפאה ביו"ש, איבוד הריבונות בירושלים והמאמץ של ראש הממשלה להקים את ממשלתו הנוכחית בלי הבית היהודי. נתניהו מעוניין בשמאל לצדו, מלפניו ומאחוריו, ולכן אפשר להעריך בוודאות שגם בבחירות הקרובות – עם ישראל יצביע ימין ויקבל את ציפי ובוז'י ועֹפר שלח. האמת? לא בטוח שנתניהו עצמו יהיה שם.
אני קול צף
ידידי קלמן ליבסקינד מנהל קמפיין חדש למען שקיפות בתקשורת, ובו הוא קורא לעמיתיו העיתונאים לחשוף לאיזו מפלגה הם מצביעים. אני מניח שהקמפיין לא נועד לחשוף דווקא את הפובליציסטים, שעמדותיהם גלויות ושקופות ממילא, אלא מיועד בעיקר לכתבים ולעורכים ולמגישי האקטואליה שדעותיהם הפוליטיות המעומעמות קובעות את סדר היום התקשורתי והציבורי. אף על פי כן אני נענה לאתגר וחושף את הצבעתי, ולו משום שאני מספיק מגלומן כדי לחשוב שלמישהו אכפת. ובכן, בבחירות הקודמות הצבעתי לבית היהודי, ואילו בבחירות הקרובות אני מתלבט בין הצבעה נוספת לבית היהודי להצבעה ברגליים. כרגע אני נוטה לצאת מהבית ולהצביע בנט – ביחס של 40:60 בערך – אבל בזמן האחרון יש לי מצב רוח אימפולסיבי במיוחד, כך שזה בהחלט עשוי להשתנות.
לא קל לי למצוא סיבות לטרוח ולצאת מהבית אל הקלפי. האמון שלי במערכות השלטון ובפוליטיקאים צנח עד לרצפה, והסיכוי להשפיע בבחירות – כפי שהדגמתי בתחילת הטור – הפך קטן יותר מהסיכוי לזכות בלוטו. הקשר בין שיטת הממשל שלנו ובין דמוקרטיה הפך למקרי בהחלט. הפרסומאים מדברים מגרונם של הפוליטיקאים, מטיחים שקרים זה בזה ובנו ומצפים שנקנה את הסחורה המקולקלת. מערכת הבחירות הקרובה מעניינת בעיקר את הצעירים חדורי הלהט האידיאולוגי התמים, אלה שעדיין מאמינים בבחירות כפתרון לכל צרות האומה. כל השאר, כולל כתבים פוליטיים, עומדים ומפהקים מול העונה המי-יודע-כמה של תוכנית הריאליטי המסואבת ביותר במדינה.
מנגד, ישנן שתי סיבות מרכזיות לצאת מהבית ולהצביע: יצחק רבין ואהוד ברק. האחד הביא עלינו את אוסלו, האחר הלך לשיחות קמפ דיוויד שפחות הצליחו. בעשורים האחרונים, בפעמים הבודדות שהשמאל עלה לשלטון, הוא גם עלה לעם ישראל במאות הרוגים. אפשר לצרף אל השניים את אהוד אולמרט וממשלת קדימה, שיצאו למלחמת לבנון השנייה במקלות, באבנים וביועצים משפטיים וסיימו אותה עם הישגים מוגבלים וכמות בלתי נסבלת של הלוויות ומשפחות שכולות. אמנם גם ההתנתקות ו'צוק איתן' לא יירשמו בספרי הזהב של ההיסטוריה הישראלית, ועדיין – מקפיץ ככל שזה יישמע – רוב הדם היהודי ניגר בימי שלטונם של ראשי ממשלה מהמרכז-שמאל. המסקנה המתבקשת: היעדרות מהצבעה לימין היא פינוק ילדותי שעלול לעלות לנו בחיי אדם.
אז ללכת להצביע או לא? להיות ילדותי ומתלהב או להיות ילדותי ומתפנק? אעדכן.
יוקר המחייה
"בלב כבד הצבענו היום על שחרור האסירים הפלשתינים. בישיבת הממשלה אמרתי שמותר להיות נגד תהליך השלום ולהצביע נגד, ומותר להיות בעד תהליך השלום ולהצביע בעד, אבל אי אפשר להגיד שאתה תומך בתהליך השלום רק לא מוכן לשלם את מחירו" (יאיר לפיד בפייסבוק, בעקבות ההחלטה לשחרר 104 מחבלים ורוצחים פלשתינים, יולי 2013. תזכורת ראשונה למחיר הגבוה ששילמנו בימי הממשלה הנוכחית תמורת הבטחות ריקות מתוכן).