כולם עסוקים בניסיון לחשב כמה תעלה מערכת הבחירות שהוקדמה לאוצר המדינה. האמת היא שמסיכום עלויות יום השבתון הצפוי ביום הבחירות, יחד עם מימון המפלגות והעלויות של יום הבחירות עצמו, יש לקזז סכומים נאים שנחסכים לאוצר המדינה עקב הקדמת הבחירות.
ראשית, תקציב המדינה לא צפוי לעבור לפני חודש אפריל בשנת הכספים הבאה. הבחירות נקבעו ל‑17 במרץ, וגם אם ממשלה תקום במהירות מפליגה, המדינה תפעל לפחות שלושה חודשים בלי תקציב. החוק קובע כי במקרה כזה הממשלה אינה רשאית להוציא בכל חודש יותר מאחד חלקי שתים עשרה מתקציבה בשנה שעברה. מאחר שהתקציב צומח משנה לשנה גם בלי תוספות מיוחדות, למשל כתוצאה מגידול האוכלוסייה, הרי שהוצאה על פי התקציב הקודם היא תמיד חסכונית יותר.
גם הצעות חוק לא מעטות שעמדו על סף השלמת חקיקה (בעיקר כאלו שאושרו בוועדת השרים לענייני חקיקה ועל כן השלמתן כמעט הייתה מובטחת) עשויות היו לבזבז הון למשלם המיסים. בראשן כמובן תוכנית העוועים של לפיד, מע"מ אפס, שעלותה הוערכה בכארבעה מיליארד שקלים. אבל נחסכה גם חקיקה דרמטית פחות, כזו שבשלה הייתה המדינה מוציאה רק מיליונים בודדים, אבל מדי שנה בשנה. מדובר בכמה מוסדות מיותרים, מין אגפים ממשלתיים לשום דבר, שהיו מממנים משכורות יפות יחד עם תנאים נדיבים של עובדי מדינה לעוד כמה עשרות אנשים. הקמת מוסדות כאלו בחקיקה עלתה על שולחן הכנסת לא פעם. אך רק הקואליציה הפופוליסטית, חסרת היד המכוונת, של ממשלת נתניהו האחרונה כמעט הקימה אותם.
מדובר למשל במועצה הלאומית לחינוך, אותה קידם במרץ שר החינוך היוצא הרב שי פירון. זו אושרה בוועדת השרים ביום ראשון שעבר, רגע לפני שיש עתיד נפרדה מהקואליציה. היא הייתה אמורה להיות מורכבת מכמה מחנכים דגולים בתחום החינוך הפלורליסטי, שהיו אמורים להתוות אסטרטגיה ארוכת טווח בעזרתו הנדיבה של מנגנון פקידותי. עוד תוספת מיותרת ויקרה למנגנון היקר והמיותר למטה המסובך והמנופח של משרד החינוך.
מוסד אחר שכמעט קם הוא נציבות זכויות הילד, פרויקט הדגל של יו"ר הוועדה לזכויות הילד, חברת הכנסת אורלי לוי מישראל ביתנו. מטרת הנציבות שאמורה על פי ההצעה לקום במשרד המשפטים ההולך ותופח היא "ליישם את האמנה הבינלאומית לזכויות הילד בישראל באמצעות קידום חקיקה ותיקוני חקיקה, ייעוץ למשרדי ממשלה בעניין קידום זכויות הילד והגנה עליהן, העמקת המודעות הציבורית בתחום, איסוף ידע והפצתו וכן הגשת דו"ח שנתי שיספק תמונת מצב בעניין יישום האמנה לזכויות הילד ומצב הילדים בישראל". אפשר לחשוב כמובן בקלות על עוד עשרות נציבויות למעשים טובים שיפעלו ברוח זו בחסות משלם המיסים. בהצעה ציינה לוי כי אגפים דומים (ומיותרים) הוקמו בשנים האחרונות במשרד המשפטים, כמו נציבות שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות והרשות למעמד האישה. הנציבות החדשה של לוי קודמה במרץ השבוע ואושרה בוועדה לקראת קריאה שנייה ושלישית. כך הרצף החקיקתי יישמר, וחוק הקמת הנציבות יוכל לעבור בקלות עם כינוסה של הכנסת הבאה.
המתה ברוח החוק
השבוע הותר לפרסום פסק דין בן שבועיים שבו התיר בית המשפט המחוזי בתל אביב להמית חולה במחלת ניוון שרירים קשה. מדובר בחולה משותק שחובר למכונת הנשמה במשך שנים רבות. במהלך השנתיים האחרונות חלה הידרדרות משמעותית במצבו: הוא איבד כל שליטה על הסוגרים, הכאבים שהוא סובל מהם הלכו וגברו, והוא מתקשר עם סביבתו בעזרת העיניים. לאחרונה גם הן החלו להיחלש והוא ביקש לאפשר לו למות, רגע לפני שלא יוכל להביע יותר את רצונו. בעקבות פסק הדין האיש, ששמו לא הותר לפרסום, כבר אינו בן החיים. סופו הטרגי הוא בוודאי עניין שיש לענות בו מבחינה הלכתית ופילוסופית. אנחנו נגביל את עצמנו ללקח המשפטי העולה מן הפרשה, והוא שהחוק היום בישראל אינו יותר מפלטפורמה שבאמצעותה יכול היועץ המשפטי לממשלה להנחיל את ערכיו.
חוקי המתת חסד שונים נמצאים בהליכי חקיקה בכנסת. אך החוק הקיים והמחייב הוא חוק "החולה הנוטה למות" שנחקק לפני כמעט עשר שנים, והוא מסדיר את האופן שבו אפשר לבקשתו של חולה סופני להימנע מלהעניק לו טיפול ובכך לקצר את חייו. החוק עמוס בהבחנות ובסייגים, אך כדי לפשט את העניין נתמקד בשניים מהם. האחד הוא שהחוק מבחין בין חולה שלהערכת הרופאים נותרו לו פחות משישה חודשי חיים, הוא החולה הנוטה למות, אשר לו מאפשר החוק את הפסקת הטיפול מאריך החיים, ובין חולה שהרופאים אינם יכולים להעריך את תוחלת חייו הצפויה, שעליו החוק לא חל. כמו כן מבחין החוק בין טיפול מאריך חיים בדיד, כזה שניתן מעת לעת, כמו טיפול דיאליזה למשל, שאותו רשאית המערכת שלא להעניק לבקשתו של החולה הנוטה למות, ובין טיפול רציף, ניתוק ממכונת הנשמה למשל, שאותו הרופאים אינם רשאים להפסיק גם לבקשתו של החולה. החולה שבו דן בית המשפט המחוזי סבל מייסורים קשים ומצבו היה קשה מאוד, אך בקשתו לא עמדה בשני הקריטריונים שהוזכרו בחוק: להערכת הרופאים הוא יכול היה לחיות עוד שנים, ולצורך קיצור חייו נדרש ניתוקו מטיפול רציף - ממכונת ההנשמה. ולמרות זאת הגיש היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט חוות דעת התומכת בבקשתו של החולה.
כלל נקוט בידי לחשוד בכל פסק דין שנפתח בציטוט ממקור ספרותי. הוא הדין גם לגבי חוות דעת משפטית. אם נזקקים באלו לשירה, יש מקום לבדוק את חוזקם של הטיעונים המשפטיים. חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה נפתחה בקטע משיר של דליה רביקוביץ, ואלו מילותיו: "אמא שלי עכשיו שוכבת ומנסה למות. פתאום התנערה כלביאה סרבנית ואמרה בלי מילים: אני שבעה חייתי די, בימים הבאים בשנה הבאה כל פרחי הגליל הנפלאים יצמחו בלעדיי". ההכרעה המוסרית נכתבה אם כך בכותרת חוות הדעת, ומה שנותר היה לנסות ולחבר לה טיעונים משפטיים. ואלה היו קלושים ביותר.
"גם אם חוק החולה הנוטה למות אינו חל במישרין בענייננו – בשל כך שאין זה ברור שתוחלת חייו של המבקש היא פחותה מחצי שנה", נכתב בחוות הדעת, "הרי ברור הוא שרוחו ועקרונותיו של חוק החולה הנוטה למות חלים גם חלים בענייננו". מדוע רוחו של החוק חל בענייננו, לא פירטה חוות הדעת. היא גם לא נתנה הסבר אמיתי מדוע רוחו של החוק צריכה להכריע, ולא החוק עצמו. כדי להתגבר על דרישת החוק שלא להפסיק לחולה טיפול רציף, נדרשו במשרד היועמ"ש למעט יותר יצירתיות. ההיתר שמצאו שם הוא אי ניתוק החולה ממכונת ההנשמה, אלא הפחתה הדרגתית של אחוז החמצן הניתן לו, עד לרמה שבה ההנשמה כבר אינה אפקטיבית (הפרוצדורה לוותה כמובן בהרדמה מלאה כדי למנוע את הסבל הרב שכרוך בעניין). כך הכשירו במשרד המשפטים המתת חסד על ידי נטרול הליך ההנשמה, בשעה שהמחוקק טרם נתן את הסכמתו לכך.
פרוטקציה לשופטת?
סכסוך אזרחי שגרתי הגיע לפתחו של שופט בית משפט השלום בהרצליה יעקב שקד. שתי קבוצות רכשו קרקעות סמוכות והחלו להתקוטט על תוכניות, אישורי בנייה וחריגות - דברים שבשגרה. חברה באחת מהסיעות היריבות הייתה גם שופטת בית משפט השלום בירושלים, מלכה אביב. גם היא לקחה חלק פעיל במשא ומתן מול הרשויות התכנוניות. וכשאלו הכריעו לטובת הקבוצה שהיא חברה בה, העלתה הקבוצה היריבה טענה כי היא ניצלה את מעמדה באופן לא הוגן, אפילו מושחת. תלונה ברוח זו הוגשה לנציב הקבילות על שופטים. האחרון בדק ומצא כי אין כל ראיה לדבר, וכי במקרה הטוב מדובר בתחושה בלתי מבוססת של המתלוננים.
השופטת אביב נפגעה מעצם התלונה ובמסגרת הליכים שהקבוצות מנהלות בבית המשפט בהרצליה תבעה פיצוי על הוצאת דיבה. בפסק דין בעייתי פסק לה השופט שקד פיצוי של ארבעים אלף שקלים. הוא אמנם מציין כי פסיקת פיצויים על הגשת תלונה לא מבוססת לנציב עלולה להרתיע רבים מלהתלונן על שופטים. אך הוא הסביר שבשל עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לשופטת, ובשל החשד לחוסר תום לב של המתלוננים, החליט לפסוק את הפיצוי. חשוב להדגיש כי גם לו הייתה התלונה נמצאת מוצדקת, נציב התלונות על שופטים אינו מפרסם את שמות השופטים הסוררים (אם כי במקרה זה הייתה בוודאי נפתחת חקירה פלילית בעניין). לכן, על עצם התלונה שאינה מוצדקת, ועל ענייניה של השופטת אביב בהרצליה, לא הייתם שומעים לעולם אלמלא תביעת לשון הרע שהגישה היא בעצמה.