ליל שבת קודש פרשת וישב, ואני צועדת לביכ"נ הרמב"ן בירושלים לתפילת קבלת שבת וערבית. רגע לפני שאני עולה במדרגות אני מספיקה לקלוט את הרב בני לאו, רב הקהילה, שהפעם נשאר להתפלל בחוץ בשל אבלותו.
עולה ומתיישבת בעזרת הנשים, והתפילה כהרגלה. לכו נרננה, מזמור לדוד של קרליבך, וגם "לכה דודי" מתחיל במנגינה שמחה. ולפתע, אחרי שני בתים מהסים את הקהל, והמנגינה השמחה והסוחפת הופכת למנגינה שקטה ונוגה. החזן ומתפלל נוסף שעוזר לו עוברים לשיר מנגינה אחרת ואיטית, והם שרים:
"מקדש מלך, עיר מלוכה,
קומי צאי, קומי צאי
מתוך ההפיכה.
רב לך שבת בעמק הבכא
והוא יחמול, והוא יחמול
עלייך חמלה".
תוך כדי השירה אני מבינה שהבית הזה, והמנגינה הזאת, הושרו לזכרו של אביו של הרב לאו, נפתלי לאו-לביא שנפטר לפני שבוע. את המנגינה הזו הם שמעו בילדותם, בזמן השואה.
כך מספר הרב ישראל מאיר לאו, אחיו הקטן של נפתלי לאו-לביא:
היינו במחנה העבודה צ'נסטוחובה בפולין. זה היה בחורף שלפני חנוכה. בצריף הגדול הזה, מלא טחב וקור אימים של דצמבר, אחי הגדול נפתלי שומע ניגון מוכר מתוך הצריף. הוא אמר לי "חכה כאן, אני הולך לצריף". כשהלך זיהה שמדובר בניגון קבלת השבת "לכה דודי", וכשנכנס לצריף גילה שהאדם ששר את הניגון היה לא אחר מהחזן יוסף מנדלבוים, שגם הלחין את המנגינה - רק ללא הזקן. "כך הוא ישב שם על האדמה הטחובה בצריף", מספר הרב לאו.
הניגון הזה עורר בשני האחים געגועים עזים לעיירת הולדתם פיוטרקוב, והם היו אסירי תודה למנדלבוים על השירה ברגעים קשים אלו.
ומשם – להיום.
המנגינה הנוגה הזאת באמצע לכה דודי השמח כמו קטעה את השמחה, אבל מיד אחר כך המשיכה המנגינה הראשונה, כאומרת: רב לך שבת בעמק הבכא. זהו, הקמנו מדינה. האודים המוצלים מאש זכו להקים קהילות ומשפחות. די לבכי, די לצער. צאי מתוך ההפיכה, מתוך המחנות והאודים העשנים.
והמשכנו כולנו –
התנערי מעפר, קומי.
לבשי בגדי תפארתך עמי...
קרבה אל נפשי גאלה.
והפעם במנגינה שמחה.