מקדש עכשיו

כל מי שירד בשנים האחרונות במדרגות המובילות אל הכותל המערבי ממרכז הרובע היהודי, ידע להצביע על שחזור הפריט היקר ביותר מכלי המקדש - מנורת הזהב המוצבת בגאון בכלוב זכוכית, מוקפת מצלמות אבטחה.

המנורה, ששוחזרה במדויק על ידי 'מכון המקדש' בעזרת תרומתו של היהודי ואדים רבינוביץ', מזכירה במעט את הפאר וההדר שהיה כאן עד חורבן הבית. למרות שנראה כי מימוש החלום של בניית המקדש השלישי רחוק ואינו מציאותי, בליבו של הרב מנחם מקובר, לשעבר מנהל מכון המקדש וכיום ראש ארגון 'והראנו בבניינו' לתודעת המקדש, התשוקה למקדש אינה פוסקת לרגע. כבר שני עשורים הוא פועל בכל כוחו כדי להביא את חלומו הגדול אל לב הקונצנזוס הישראלי, והאש בתוכו בוערת בכל פעם שנושא המקדש עולה על שפתיו. בחנוכה שלפני ארבע עשרה שנים הוא אף זכה להגשים חלקית את כמיהתו, כאשר מנורת הזהב עוצבה והוצבה מחדש, במרחק מאות מטרים מהמקום בו היא אמורה להיות.

אמבטיה של זהב

במשך עשור ניהל הרב מקובר את 'מכון המקדש'. בתקופתו נוצרו במכון העתקים מדויקים של המנורה, השולחן, מזבח הזהב ועוד עשרות כלים לעבודת הכהנים, אך החוויה של בניית המנורה זכורה לו לפרטי פרטים כאילו התרחשה בשבוע האחרון. "במשך מספר שנים היה במכון דגם שיצר האמן חיים אודם - מנורה עשויה שעווה בצבע זהב, על מנת לתת למבקרים תחושה כיצד נראה דגם המנורה", מספר הרב מקובר, "אך לי היתה כמיהה לבנות מנורה כשרה, כדי שנוכל להשתמש בה בעבודת בית המקדש". לדבריו, היה זה חלום לא פשוט, גם משום שמדובר בסכום עתק שלמכון לא היה, וגם מדובר בפרויקט מורכב מבחינה לוגיסטית. הוא לא ויתר והצליח להדביק בהתלהבותו את מקים 'מכון המקדש', הרב ישראל אריאל, ולצאת לדרך.

את מנורת המקדש, מסביר הרב מקובר, ניתן למעשה לייצר מכל מתכת. בדיעבד, אם אין זהב בנמצא, ניתן לבנותה מכסף, נחושת, פליז, ברונזה ועוד, ובלבד שתהיה עשויה מתכת. גם החיוב למנורה שתהיה מקשה אחת הוא רק כאשר היא עשויה מזהב. בהיתר הזה השתמשו החשמונאים כשנכנסו להיכל. "החשמונאים שהגיעו לבית המקדש לאחר שהסתיימה המלחמה ביוונים, מצאו שמן טהור, אולם המנורה עצמה נגנבה. החשמונאים יצרו מנורה חדשה משיפודי ברזל מצופים בבדיל, עליה דלקו הנרות שמונה ימים, ועל זה אנו חוגגים את הנס בחנוכה. רק בהמשך הם שדרגו אותה לכסף ולאחר מכן לזהב", הוא מבהיר.

באותו היתר השתמש גם הרב מקובר בדרך לפרויקט שחזור המנורה. "אמרתי לרב אריאל, בוא נבנה מנורה כשרה ממתכת, אבל שתהיה מכובדת. בסופו של דבר החלטנו על מנורה עשויה פליז - מתכת יחסית לא כבדה ובעלת צבע מוזהב. למרות שלא היה תקציב גם לזה, למדנו כי ברגע שקופצים למים הקב"ה עוזר, ופה באמת היה לנו נס גדול וסייעתא דשמיא".

השניים הגיעו לאמן יהודי, תושב תל אביב, והחלו לתכנן איתו את פרויקט המנורה במלוא המרץ. "יום אחד אני מקבל טלפון מאוקראינה", מספר הרב מקובר ופניו נוהרות, "על הקו הרב משה אסמן, השליח הראשי של חב"ד באוקראינה, שמספר על אחד היהודים העשירים ביותר במדינה - ואדים רבינוביץ', שהתחיל להתחבר ליהדות שלו ונמצא אצלו עכשיו בביקור. הרב אסמן מספר לי שרבינוביץ' למד על בית המקדש, נדלק והחליט להגיע לארץ לבנות אותו. אחרי שהוסבר לו שזה קצת יותר מורכב ממה שנדמה, הוא שמע על מנורת המקדש ואורו עיניו. השליח חיבר בינינו ושבוע לאחר מכן הוא הופיע והשאיר לנו במקום 200.000 דולר לבניית מנורת זהב. זה היה ממש פלא גדול".

"כאן נכנסנו לדילמה איך בונים מנורת זהב כשרה, הרי אין לנו מסורת. כולנו יודעים שמשה רבנו התקשה מאוד בסיפור. אבל ראינו בחוש את האמירה: 'פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם' וזה מאוד דרבן אותנו. כשסיימנו את בניית מנורת הפליז, בנינו אמבטיה גדולה בה הונחה המנורה למשך שבוע, ובבת אחת ציפינו אותה בכיכר זהב – 42.5 ק"ג זהב טהור, בשיטת 'אלקטרופורמינג'. אמנם לא לכל השיטות ההלכתיות המנורה נחשבת כך כמקשה אחת, אבל לפי חלק מהשיטות כן. בעולם אין ידע איך עובדים בכאלה גדלים - 1.80 גובה, 1.50 רוחב, ולכן מדובר בהישג אדיר", הוא אומר בחיוך.

החגיגה היתה גדולה. הרב מקובר מציין כי חנוכת המנורה בחנוכה הייתה אירוע מכונן והיא פתחה להם את התיאבון לבניית כל כלי המקדש. ואכן, בהמשך נבנו גם שולחן לחם הפנים ומזבח הזהב. "אלה לא כלים וירטואליים. לא בנינו אותם שישמשו לדגמים, אלו הכלים עצמם שישמשו בבית המקדש את הכוהנים", הוא מדגיש.

"נכנסתי לקודש הקודשים"

הרב מנחם מקובר נולד וגדל ברמת גן במשפחה חילונית, כבן יחיד לאם ניצולת שואה. אימו עברה חוויות קשות מאוד בשואה, וילדיה מנישואיה הראשונים היו אף הם בין מיליוני הנרצחים. למרות שנושא זה לא דובר כמעט בביתו, הטראומה שחוותה האם אפיינה את הבית. בעת שלמד בתיכון, החל במסע חיפוש פנימי. לאחר שהוזמן למשפחה דתית בערב שבת, חל אצלו השינוי. נרות השבת שנתנו אור מיוחד, השולחן הערוך והמשפחה כולה יושבת סביב לשולחן בכבוד ובנועם, נזכר הרב מקובר, גרמו לו לקבל את ההחלטה. הוא חזר בתשובה בצעד שהיה חריג מאוד בתקופתו, ועבר ללמוד בישיבת מרכז הרב ובהמשך בישיבת ההסדר הר עציון.

את שירותו הצבאי עשה ביחידת המחשוב של צה"ל ולאחר שחרורו נישא לזוגתו עפרה, נכדתו של הרב כתריאל פישל טכורש, ממייסדי חבר הרבנים שעל יד הפועל המזרחי. הוא המשיך ללמוד בישיבת מרכז הרב, אך נפשו נמשכה לעולם הפנימיות. "החל להתבשל אצלי הצימאון הפנימי לרבדים העמוקים של התורה, ונקשרתי מאוד ללימוד החסידות", הוא מגלה. "התחברתי לתורתו של הרב יצחק גינזבורג ונמניתי על תלמידיו הקרובים. כאשר ייסד הרב גינזבורג את הישוב בת עין בגוש עציון, היינו בין המתיישבים הראשונים במקום".

"כשגרנו שם, נולד הקשר שלי לעולם המקדש", מציין הרב מקובר. "עד אז עסקתי בלימוד תורה. למרות שכמעט אף אחד לא עסק באותם ימים בנושא, גיליתי את עולם המקדש דווקא שם". בתחילה הוא היה מסויג מהתחום, כמו מרבית החברה אז. "באחד הימים הגיע ליישוב יהודי שאסף כספים למכון המקדש, שהיה אז בחיתוליו. הוא הזמין את כולנו להרצאה ולא רציתי ללכת. אמרתי: בטח אלו סתם משיחיסטים - נאמני הר הבית, אנשים הזויים. לא היתה לי שום היכרות עם הנושא".

באותה תקופה הוא עבד לפרנסתו בתחום התוכנה, במקביל ללימודי הקודש, והיה אחראי על פיתוח פרויקט השו"ת. באחד הימים הוזמן להעביר שיעור תנ"ך לתלמידים, ואז אירע המהפך. "הם אחזו במלכים א' פרק ו' - הקמת בית ראשון. קראתי את זה, אבל אף פעם לא באמת התעמקתי בפסוקים. כעת, בגלל שהייתי צריך להכין שיעור, זה ממש קפץ לי מול העיניים. פתאום אני קולט שבתוך קודש הקודשים שלמה המלך בנה חוץ מהכרובים שעל ארון הקודש, זוג נוסף של כרובים ענקיים, 10 אמות גובה - משהו ענק. הדבר היה ממש פלא בעיניי. פתאום הרגשתי ניצוץ שנדלק וחיבר אותי למקדש, זה היה בשבילי אור. ממש נכנסתי לתוך קודש הקודשים", הוא אומר בעיניים בורקות ומפנה אותי לאיור בספרו, 'אוצר הבית הראשון', כדי להוכיח את אמיתות דבריו. "גיליתי עוצמות אדירות שלא הייתי מודע להן, ונפתח לי רצון, כמיהה וצימאון לעסוק בנושא הזה. הרגשתי שהקב"ה שלח אליי שדר מהשמיים לומר לי: הנה, זה המקום שלך".

הוא החל ללמוד בישיבת המקובלים של הרב מאיר יהודה גץ, ובהמשך בכולל של הרב נחמן כהנא ברובע המוסלמי על נושא המקדש, שם ישב גם הרב ישראל אריאל - מקים המכון, שהכניסו לפעילות במקום. הוא החל לנהל את המדרשה לידע המקדש של המכון, שם עסק בעיקר בנושא החינוכי. לאחר מספר חודשים פרש מנהל המכון דאז, מוטי קרפל, ממקימי תנועת 'מנהיגות יהודית', והוא קיבל על עצמו את ניהול המקום. השמיים היו בשבילו הגבול. הרב מקובר, שקיבל את ברכת הרבי מלובביץ', הצליח במשך עשור לפתח את הנושא העיוני במדרשה, את כלי המקדש ובגדי הכהונה, פיתח את תערוכת המכון הכוללת תערוכה ניידת, הכניס תכנים בלתי פורמליים למערכת החינוך, תיאטרון בובות וכמובן גולת הכותרת מבחינתו, שלושת הכלים המרכזיים של בית המקדש וכן בגדי הכהן הגדול. "המכון אף פעם לא היה מקום עשיר", הוא מבהיר, "לא היה פשוט לגייס תרומות. זה היה ממש במסירות נפש גדולה".

הרב מקובר סייע לרב אריאל לפתוח במכון גם כולל ללימוד הלכות מעשיות של בית המקדש. הוא עצמו החל לכתוב ספרים במקביל להרצאות בכל הארץ. "זה הפך להיות התחום החזק שלי, ובמקביל לעבודה במכון המקדש הייתי מסתובב ברחבי הארץ ומעביר הרצאות. לא ראיתי כמעט את הבית, זה לא היה פשוט. אבל לשמחתי, אשתי והילדים הלכו איתי לאורך כל הדרך עם המון מסירות נפש", הוא אומר.

לאחר עשר שנים החליט לפרוש מהעבודה במכון, ולהמשיך את הדרך אל בניית בית המקדש השלישי באופן מעט שונה. הוא השקיע את זמנו בכתיבת ספרים. עד היום הוציא לאור שישה ספרים אלבומיים שעוסקים בנושא המקדש, מגילת אסתר והגדה של פסח מאוירים וגם ספרים עיוניים. "רציתי להקדיש את עצמי לצד התודעתי. היו עליי הרבה תפקידי ניהול והרגשתי שהמכון הולך יותר לנושא המחקרי. הרגשתי שצריך לפנות לציבור הרחב ולהביא לכמיהה לבניית בית המקדש. פעמים רבות אני יוצא מהרצאות ואנשים אומרים לי: נו, איפה המקדש? זה מה שצריך להיות, שאנשים ישתוקקו לזה".

תשאלו את הרמב"ם

אנחנו מתפללים בכל יום שייבנה בית המקדש. אנחנו צריכים לבנות אותו, או שהוא יירד מהשמיים?

"המקדש צריך להיבנות בידי בשר ודם. זה אחד המסרים הגדולים של המכון והרב ישראל אריאל, אותו אני מעריך מאוד על פועלו הרב בנושא. לפי המקורות בחז"ל, צריך לבנות בעצמנו את בית המקדש. כלומר, יכולה להיווצר מציאות רוחנית עליונה שיירד בית המקדש השלישי מן השמיים, וכמובן יכולות להיות תופעות רוחניות אלוקיות. אבל גם הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי וגם הרב צבי פסח פרנק טענו שבית המקדש צריך להיבנות בידי בשר ודם".

"נוצרה גישה שלא התבררה עד הסוף בקרב הציבור הרחב, שכביכול אנחנו צריכים לשבת באיזו המתנה להופעות שמימיות. צריך לזכור שבמימד של פנימיות התורה יש דברים שיכולים להיות קשורים לזה, אבל מצווה עלינו להתעורר בכל התחומים ולקדם את בניית בית המקדש. מורנו הרב מרדכי אליהו זצ"ל אמנם גרס שבית המקדש יירד מהשמיים, אבל אצלו זה היה בפן הקבלי הפנימי", הוא מסביר. "הרב עודד מאוד את הפעילות שלנו במשך השנים. כל ספר שהייתי מוציא, הייתי הולך אליו כדי לקבל הסכמה. גם כשהיה חולה, נכנסתי אליו עם ספר חדש והיתה לו שמחה עצומה. אני לא אשכח את זה לעולם".

לדברי הרב מקובר, ישנו הסתר פנים גדול מאוד בנושא. גם כאשר היו סימנים שניתן לבנות את בית המקדש, פספסנו אותם. "לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים היינו בזמן שיא, אבל במקום לרוץ להר הבית רצנו לכותל. הספר האחרון שחיבר הרב גורן זצ"ל לפני מותו היה על הר הבית, בו הוא עושה חשבון נפש פנימי על השתלשלות הדברים שגרמו לנו לרדת מן ההר. זה היה ממש הסתר פנים. הרב גורן רצה לבנות בהר הבית בית כנסת, ולמעשה מי שמנע ממנו היה משה דיין. אסור לנו לשכוח, התפילות ליד הכותל המערבי הן סמל של חורבן וגלות ולא של שחרור וגאולה".

תפילות היהודים בסמוך לכותל המערבי החלו רק במאה השש עשרה. במשך מאות שנים הורשו יהודים לעלות ולהתפלל על הר הבית, גם בתקופות בהן שלטו המוסלמים והצלבנים במקום. לדברי הרב מקובר, האיסור לעלייה להר בימינו לא נובע מהפן ההלכתי. לראייה הוא מביא את סיפור עלייתו של הרדב"ז להר הבית לפני כ-500 שנה, שבכתביו הביא את המסורת שאומרת היכן מותר והיכן אסור לפסוע על ההר. גם העובדה שהרמב"ם קבע את יום ו' בחשוון ליום חג לדורות לצאצאיו, לאחר שעלה להר הבית ביום זה בשנת 1165 לספירה, מוכיחה זאת. "לפני למעלה מ-300 שנים אסרו המוסלמים על היהודים לעלות להר הבית, כמו שנאסר עליהם לעבור את המדרגה השביעית במערת המכפלה. אך למרות שעדיין נמצאים בשטח ההר הסימנים שהביא הרדב"ז בספרו, בהם ניתן לזהות באופן כמעט מוחלט את מקום העזרה וקודש הקודשים, רבים לא עולים. הניתוק של מאות שנים גרם לכך שבפועל המסורת אבדה, וחוששים היום להתעסק בנושא כשמדובר בחשש לאיסור כרת.

"העזרה המקודשת - המקום אליו אסור לנו להיכנס – הוא שטח קטן מאוד, חמישה אחוז מהר הבית כולו", מדגיש הרב מקובר. "נגיד שאנחנו לא יודעים במדויק היכן ממוקמת העזרה, גם אם משקללים כמה שיטות לחומרה, נצליח לאסור רק חמישים אחוז מהשטח. חמישים אחוז הנותרים זה שטח גדול מאוד. גדולי הדור צריכים לתקן תקנות ולפתור את הבעיה".

מי שנושאת באחריות למצב, טוען הרב מקובר, היא הרבנות הראשית. לפני עשרות שנים קמה ועדה שתפקידה היה להסדיר ולקבוע את הנושא ההלכתי בהר. "הם ישבו פעם או פעמיים וזהו", קובל הרב מקובר. "אני משוחח בנושא עם הרב שמואל אליהו לא מעט, וגם לדעתו הרבנות חייבת לחדש את הוועדה. שוטרים יהודים שצריכים לעלות להר מתוקף תפקידם, ניגשים לרבנים בשאלה היכן מותר להם להיות ואיפה אסור, אך לרבנות אין תשובות ברורות. זה אבסורד", הוא אומר בכאב.

אתה עולה להר הבית?

"אני עולה מעט מאוד ולעיתים רחוקות. ההשפלה שיהודים עוברים בעלייתם להר מאוד קשה לי. עד היום לא תפסתי את העלייה להר בתור ספינת דגל, ואני לא רוצה שהנושא הזה יהפוך לסלע המחלוקת. לצערנו, אין היום קונצנזוס לעליה להר בקרב הרבנים בציבור החרדי והדתי לאומי. כדי לא להיכנס למחלוקות הלכתיות, אני עולה רק לעיתים נדירות", הוא מדגיש.

הרב מקובר מציין כי החשיבות מבחינתו היא קודם כל בתודעת בית המקדש, כאשר הפעילות שעושה יהודה גליק בהבאת עולים להר, תופסת אצלו מקום משני. "בסופו של דבר העניין של שנינו הוא לקדם את בניית המקדש ולקרב את העם היהודי והעולם כולו לבית מקדשנו. המלחמה היא נגד כוחות הטומאה ושנינו מובילים זאת, רק בדרכים אחרות. פעילותו של יהודה גליק היא מסירות נפש של ממש", הוא מוסיף. "יהודה צם במשך שבועות למען זכותו לעלות להר והוא נלחם בכל החזיתות. הוא כמעט הקריב את עצמו למען ההר, והאבסורד הגדול במלחמתו של יהודה שהיא מופנית בעיקר מול המשטרה ובתי המשפט, בהם יושבים יהודים. אנו בהסתר פנים גדול, וזה אומר שאנחנו צריכים לדחוף את הנושא ממש במסירות נפש", קובע הרב מקובר.

לדבריו, אם מבקשים לדעת מהם המקומות המקודשים ליהדות, צריך פשוט לשים לב על מה המוסלמים נלחמים. "אני נכנס מדי פעם לאתרי אינטרנט ערביים, בהם גם של הארגון הפלסטיני אש"ף. על מה הם מדברים? העניין המרכזי באתר הוא הכחשת המקדש. הם מבינים בדיוק היכן נמצאת הקדושה ולכן הם נלחמים. הטומאה נדבקת לקדושה: מקום המקדש, מערת המכפלה וקבר יוסף בשכם. אסור לטעות. השורש הוא מלחמה דתית".

החלק הנשי במקדש

כבר עשרים שנה עוסק הרב מקובר בהוראת נושא המקדש וכן האמנות במקדש, במכללות תורניות לנשים ולגברים, בעיקר במכללת אורות ובמכללת אמונה. "מכללת אמונה עוסקת באמנות יהודית נשית, שהרי הנשים מחוברות לעולם היצירה דרך הפנימיות שלהן. אמנם נשים לא הופיעו בפרונט של עבודת הקודש בהיכל, אך הן לקחו חלק גדול בעיצוב בית המקדש דרך עבודתן בתחום האריגה והיצירה. לנשים יש את תחום הביטוי שלהן ויכולות להוביל במקומות רבים", הוא מציין ומוסיף: "הזוהר מסביר שנשים עסקו בעשיית הפרוכות, משום שזה החלק המחבר בין העולם החיצוני לפנימי ומאידך, גם מפריד בין העולם החיצוני לפנימי".

לפני שלוש שנים ביקש ממנו רב המכללה דאז, הרב חיים פוגל, לקבל עליו את תפקיד רב מכללת אמונה. כך, במקביל לפעילותו הענפה בכתיבת ספרים והרצאות בכל הארץ, הוא משמש גם כדמות התורנית המרכזית במכללה. הוא רואה את התפקיד כהמשך לעיסוקו בנושא המקדש, במטרה לקדם גם את עולם היצירה היהודי השורשי, מתוך הקודש והמקדש. "עיקר הפעילות שלי היא לקדם את נושא המקדש מבחינה חינוכית. יש שבועות שלמים שאני מסתובב בכל הארץ כדי להעביר את המסר ולהביא את נושא המקדש ללב הקונצנזוס היהודי".

מה החלום שלך, מעבר כמובן לבניית בית מקדש?

"אני שואף להקים מרכז לתודעת הבית השלישי. במכון המקדש עוסקים הרבה במה שהיה בבית שני, כאשר החזון הוא בית המקדש השלישי. הייתי רוצה לפתוח מרכז שיעסוק בנושא הזה לא רק בתור תערוכה, אלא מקום שייתן את חווית המקדש העתידי. אני יודע שרק מתוך יגיעה ומסירות נפש לעניין הדבר ייצא אל הפועל. אבל כפי שהמכבים ניצחו בזכות מסירות נפש, זה יהיה נס החנוכה שלי".