כחלון: אני האחרון לזלזל בגודל המהפכה, שבהערכה גסה הצילה עד עתה כששת אלפים שקלים מחשבוני הגווע, אבל זה בערך כל מה שידענו על האיש.
והנה בימים האחרונים למדנו דבר חדש: שכחלון הוא הליכוד האמיתי, זה שיודע לעשות שלום וגם לוותר על שטחים. לפחות כך העיד הנחתום על עיסתו בפאב תל אביבי, לאוזני עשרות צעירים שמן הסתם בלעו בצמא את דבריו לצד הבירות והצ'ייסרים המקומיים.
מתי בדיוק הפכה הנכונות הליכודניקית לוותר על שטחים למשאבת קולות של בוחרים? לא ברור. הליכוד האמיתי, חייבים להודות, אכן ידע לחתום על הסכמים מדיניים ולמסור שטחי ארץ. רק שהוא לא טרח להתגאות בזה. לא זכור לי – ואני מודה שלפני שעה לא זכרתי איפה שמתי את הארנק והמפתחות – שבגין או שמיר ביקרו בפאבים תל אביביים וסיפרו בגאווה על כישורי הוויתורים שלהם. אז דווקא בשנה של מלחמה ופיגועים, של חמאס ודעאש, של איבוד תקווה להסדר מדיני גם בחלקים גדולים של השמאל – דווקא כעת מנסה כחלון להפוך לתקווה האפורה של חובבי הגירוש והחורבן?
או במילים אחרות: איך זה שבעוד העולם המוסלמי בכלל והפלשתינים בפרט הופכים יותר ויותר אדוקים בדתם, באלימותם ובאנטישמיות שלהם – עניין פינוי השטחים במעוזי השמאל נותר אופנתי כשהיה, משהו שיש להתגאות בו במערכת בחירות? יותר משזה מעיד על כחלון, זה מעיד על הקהל שאליו הוא פונה.
לבני: הצמד הפוליטי החדש-ישן, ציפי ולבני, מנסה את כוחו פעם נוספת בהתמודדות על ראשות הממשלה. והאמת, לרגע לא הייתי מזלזל בסיכויים שזה יקרה. לבני כבר פיצחה את הקוד האלקטורלי, ופעם אחר פעם הביאה כמות מרשימה ולא צפויה של מנדטים כמעט במו ידיה. היא, או היועצים שמדברים מתוך גרונה, הבינו שאין חשיבות לאידיאולוגיה, לנאמנות למפלגה, למוסר בסיסי או לאמירות בעלות משמעות. המטרה היא להביא קולות, והדבר היחיד שחשוב לצורך זה הוא השבט.
כדי למצב את עצמך כנציגו של שבט, עליך רק לפמפם את הסיסמאות הנבובות על שלום ודמוקרטיה, על זכויות נשים וזכויות להט"בים, על בית המשפט ועל חזון שתי המדינות. אחרי שזה יקרה אתה מסודר – גם אם תתרועע עם עבריינים מורשעים, תחליף מפלגות כמו גרביים, תשב בממשלה אחת עם האויב הימני, או תקלל בתוכנית סאטירה. ביום פקודה, שום דבר מזה לא ייגע בך לרעה. השבט יאמר את דברו.
יניב: "חיסלתי את כל הירושה של הילדים שלי... חיסלנו את כל ההון שלנו. הדירה שלנו... שהיא ליד כיכר המדינה, ברובה שייכת לבנק. הוא השותף הגדול בדירה שלי, ואני השותף הקטן. אני חייב להתחיל להתפרנס. יש לי היום אולי מאה ומשהו אלף שקל בעובר ושב". את הצהרת ההון מכמירת הלב הזאת שחרר אלדד יניב בראיון לדה-מרקר לפני כשנתיים, רגע לפני הבחירות הקודמות שבהן התרסק עם מפלגתו קצרת הימים 'ארץ חדשה'. שנה לאחר מכן סיפר יניב דברים דומים בטור שפרסם באתר 'וואלה'. "את מעט הכסף שהיה לנו לקמפיין הבאתי מהבנק. ממשפחה. מחברים קרובים. מעצמי. משכנתי את מה שנותר מהבית. חשבתי שיהיה מאיפה להחזיר. שנעבור. שניכנס לכנסת ה-19, שנקבל תקציב".
עוד שנה חלפה, ואלדד יניב חוזר לרוץ, הפעם בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה. לא טעיתם: הלוחם הגדול בשחיתות ובשיטה מנסה להיבחר במפלגתו של חתן פרס ישראל בתחום השתיקה בחקירות משטרה. אין לי מושג אם יניב באמת משקיע את כל כספו בלהמשיך ולנג'ס לנו, או שמאחורי התנהלותו הרבע-תמהונית מסתתרים כוחות כלכליים נסתרים שמממנים לו את ההרפתקה. כך או אחרת, מישהו צריך להמליץ לאיש ללכת בדחיפות לטיפול גמילה, טיפול שיפטור אותו מהאובססיה לכוח ושלטון, ושיפטור אותנו ממנו.
בנט ושקד: קודם הוא פרסם שקרים לא בדוקים על איילת שקד, אחר כך תקף את נפתלי בנט ושאר חברי הבית היהודי, ועל הדרך גידף את רבני הציונות הדתית. משהו עובר על הפובליציסט הבכיר של 'ידיעות אחרונות' נחום ברנע. משהו רע לא פחות עובר על ביטאון התעמולה של המדינה שבו פרסם את הדברים החריפים.
אין לי ספק שבנט ושקד כבר עובדים על תגובה הולמת, ומיד אחרי הבחירות הם יתמכו שוב בסגירת העיתון המתחרה 'ישראל היום'. לא הספקתי לבדוק את הדברים. ייתכן שמדובר בבדיחה. יש לי נטייה לסוג כזה של הומור. אבל האמת היא שאצל שני השותפים מ'הבית היהודי' פשוט אי אפשר לדעת.
כתוב בשמיים
"אני מחייכת כי אני זוכרת שאמרנו כל הזמן שאנחנו כאן בין היתר כדי להגדיל את הגוש ולייצר אלטרנטיבה – וזה מה שקרה הערב בישראל ואף אחד לא ייקח זאת מאיתנו או מאף אחד אחר. כשנכנסנו למערכת הבחירות הזאת אנשים אמרו שכתוב בשמיים שנתניהו ראש ממשלה ושאין מה לעשות וחזרנו ואמרנו שאנחנו נשנה." (מתוך הנאום של ציפי לבני – המצוטט בדף הפייסבוק שלה - זמן קצר אחרי פרסום תוצאות המדגם של הבחירות הקודמות. אולי גם של הבאות).