באותם ימים רחוקים בהם עבדכם הנאמן וזוגתו רכשו את דירת המגורים הראשונה שלהם, מחירי הדירות היו שונים לחלוטין. לפני שמונה שנים ניתן היה למצוא אפילו בירושלים דירות ארבעה חדרים בכ-650 אלף שקלים, מחירים שאז ניקבו עוד בדולרים. ביישובים שסביבות העיר, בבנימין למשל, אפשר היה לקבל במחיר הזה גם צמוד קרקע קטן ולא יומרני.
כחלוף השנים, מחיריהן של מרבית הדירות הכפילו את עצמם בשקלים. גם אם מתקנים את המחיר לפי נתוני השכר הממוצע או יוקר המחייה, העלייה עדיין מטאורית. אולם כאשר מדברים על מחירי הדירות, שוכחים פעמים רבות לדבר על מדד חשוב נוסף. זהו מדד קצת מורכב שניתן לכנות אותו בשם "הקושי לקנות דירה".
מדד הקושי, כפי שיכונה מכאן והלאה, יוצא מנקודת הנחה שמרבית הדירות למגורים נקנות בסיוע משכנתא. לאור זאת, צריך לחלק את המדד לשני מרכיבים. הראשון הוא ההון העצמי והשני הוא התשלום החודשי.
במרכיב הראשון אנחנו בוחנים מהו ההון העצמי הנדרש לרכישת דירה ממוצעת. בשני אנו בודקים כמה כסף נצטרך לשלם עבור החלק הנוסף, ההלוואה מהבנק, מדי חודש. וראו זה פלא: בעוד במרכיב הראשון חל זינוק חד, משתי סיבות שונות, המרכיב השני עלה בצורה מתונה מאוד.
גם בעבר מקובל היה לומר שעל מנת לקנות דירה יש להעמיד הון עצמי בגובה של כרבע ממחירה. אבל בשוק חלו כאמור שני שינויים. הראשון, מחירי הדירות עלו בחדות, וערכו של רבע ממחיר דירה קפץ גם הוא פי שניים. השינוי השני נוגע להנחיות בנק ישראל. בעבר השתמשו הבנקים במגוון שיטות על מנת להקל על מי שלא יכול היה להעמיד הון עצמי בשיעור של רבע ממחיר דירה. התשלום היה ריבית יותר גבוהה. כיום אוסר בנק ישראל על כל השיטות הללו, ומחייב העמדה של הון עצמי בשיעור המינימלי של 25 אחוזים לדירה ראשונה, 30 אחוזים למשפרי דיור ו-50 אחוזים לרוכשי דירה להשקעה.
אולם כאמור, במרכיב ההחזר החודשי לא חלה עלייה כל כך חדה. נתבונן במשפחת כהן שקנתה דירה בשנת 2006 תמורת 600 אלף שקלים. משפחת לוי קנתה דירה דומה בשנת 2014 תמורת 1.2 מיליון שקלים. כהן נטלו משכנתא קבועה לא צמודה ל-30 שנה בסכום של 450 אלף ש"ח. לוי לקחו משכנתא בתנאים דומים בסכום של 900 אלף ש"ח. סכום ההחזר החודשי אותו משלמת משפחת כהן עומד על כ-3,500 שקלים ונגזר מהריבית שהייתה מקובלת אז. אך סכום ההחזר החודשי של משפחת לוי רחוק מלהיות כפול, ועומד על כאלף שקלים יותר. זאת בגלל הריבית הנמוכה מאוד כיום.
הבעיה הגדולה תתרחש אם הריבית על המשכנתאות תעלה, אך מחירי הדירות לא יצנחו במקביל. זה התסריט ממנו חוששים בבנק ישראל, והוא צריך להדאיג כל מי שאין בידו דירה.
מיהו חברתי
מזה שנים מטפחים חלק מאגפי השמאל הישראלי את התקווה שיום יבוא וסדר היום של מערכת הבחירות יהיה חברתי. בתוך התקווה מובלעת ההנחה שבנושא המדיני-ביטחוני מרבית העם מחזיק בדעות שממוקמות ימינה מקו המרכז הדמיוני. אולם על פי אותה תפיסה, בנושאים ה"חברתיים" דווקא עמדות השמאל זוכות לרוב בציבור.
סביב הכמיהה לסדר יום חברתי התפתחה שורה של מיתוסים, ובראשם חלוקת הפוליטיקאים לחברתיים יותר וחברתיים פחות. כך למשל יצרו לעצמם חלק מחברי הכנסת של מרצ תדמית חברתית. לצידם התייצבו, לכאורה בדיוק על אותה משבצת, דווקא הח"כים של ש"ס. גם המפלגות הגדולות מצאו את עצמן מפוצלות, חברתיים מזה ובלתי חברתיים מזה.
על מנת להתחקות מעט אחרי מאפייניה של החברתיות, צריך ללכת קודם לכן לשורשים. למעשה מדובר בכינוי שהוא תרגום לא מוצלח במיוחד של המונח הלועזי "סוציאליסט". במקורו, החברתי הוא מי שאוחז בהשקפת עולם סוציאליסטית. מטרתו של החברתי מהזן הזה היא הקטנת הפערים בחברה. החברתי הסוציאליסט אינו מנסה בהכרח להיטיב עם העניים. אותו מטרידים בעיקר הפערים.
הקיצוניים שבין החברתיים-סוציאליסטים דוגלים בהלאמת אמצעי הייצור ויצירת שוויון בכוח הזרוע. אותם ניתן לכנות גם קומוניסטים. למעשה, הקומוניסטים בימינו הם כמעט בגדר זן נכחד. מרבית החברתיים-סוציאליסטים הם מהזן הסוציאל-דמוקרטי. אותם סוציאליסטים דוגלים בצמצום פערים בדרך של מיסוי אגרסיבי ומערכת רווחה מפותחת.
סוציאל-דמוקרטים דוגלים גם במתן זכויות התאגדות משמעותיות לעובדים. ההנחה היא שעובדים חזקים המאוגדים ועומדים על זכויותיהם, מצמצמים את הפער בינם ובין השכבות הגבוהות יותר. מונחים כמו תחרות חופשית, בעלות פרטית ושווקים משוכללים אינם משחקים תפקיד משמעותי בתפישת עולמם. זאת למרות שפעמים רבות הם אינם מתנגדים ליישום של חלק ניכר מהעקרונות הללו.
בישראל נוצרה בשנים האחרונות משמעות חדשה למילה "חברתי". פעילים ופוליטיקאים מהזן הזה רואים את מטרתם בשיפור מצבן של השכבות החלשות, ללא זיקה לתורה הסוציאליסטית. אותם פוליטיקאים יכולים מחד לתמוך בהעלאת קצבאות, ומנגד לתמוך גם בהגדלת התחרותיות בשווקים. הם יתמכו לעיתים בהעלאת מיסים עקיפים והורדת מיסים ישירים. המונח חברתי התנתק מספינת האם שלו וזכה לחיים חדשים.
בעולם כזה, משה כחלון נחשב לפוליטיקאי חברתי. התיוג של כחלון לא נפגע מכך שהרפורמה שביצע הוזילה אמנם את מחירי הסלולר, אך פגעה קשות בעובדי החברות. באותה הדרך, גם רמי לוי, מי שהפך לכל הדעות לטייקון בקנה מידה מקומי, יכול להיות מתויג כחברתי. העובדה שלוי מושך שכר של מיליונים, בעוד עובדי הרשת שלו משתכרים אלפים בודדים, לא פוגעת לכאורה בתיוג.
בפועל, אין בישראל של 2014-2015 הגדרה מיהו "חברתי". בחודשים הקרובים כל המפלגות יהפכו פתאום לחברתיות, כשבפועל אצל כולן יהיה מדובר בתרגום לאידיאולוגיה הקיימת. הבוחר מצידו, יצטרך לבחור איזה סוג של חברתי הוא הכי חברתי בעיניו.