הוא הכיר את כל ההשתדלויות והסגולות, זכר בעל פה את כל מספרי הטלפון של מוקדי ההתרמות, והחזיק בכיסו מחסן זעיר של קמיעות ומטבעות, עלי ערבה חבוטה וחתיכות ענפים, חוטים אדומים ולבנים. היו לו גם תמונות שחלקן כבר ישנות, מזכרת עצובה מכל הניסיונות שלו בעמוקה ובמירון, בקברי התנאים שבגליל ובקברי הצדיקים שבהר הזיתים.
במצב שכזה לא היה ניתן להרשים אותו בשום אמירה או ציטוט ממדרש, ולא בשום פסוק או אמרה שנונה שקשורים ולו באופן מקרי למצבו האישי. ככל שרצו יקיריו לעזור לו באמת ובתמים, לא הייתה להם אפשרות.
אולם אמו ציפורה לא התייאשה, ואדרבה עשתה הכול עבור הילד ה'קטן' שלה. למרות התנגדותו לפעמים, למרות שלא האמין כבר בשום דבר, היא המשיכה להתעקש עם התפילות והצדקות, כשהיא בטוחה ומסבירה לכל שכאשר הכלי מתמלא נשפך השפע החוצה. היא נסעה מדי ערב ראש חודש, פקדה את הכותל המערבי ואת שאר המקומות הקדושים, כשהיא מצפה ומייחלת לנס שברור לה כי יבוא.
ימי החנוכה קרבו ובאו, והאור הזך החל להזריח בבתי ישראל, מבקש להפיח אור וחום בליבות ההמון שבחוץ. ציפורה צעדה ברחוב ונתקלה במודעה מטעם עמותת 'רינה של תורה', שעורכת בארבעה מועדים בשנה תפילות רבים למציאת הזיווג, ובהם חנוכה.
לכאורה עוד מודעה שמכסה את הלוח, עוד מודעה שתתכסה בתוך כמה ימים באחרות, ובכל זאת משהו בה תפס אותה. אולי היה זה הלימוד הרצוף שקודם מעמד התפילה, אולי סדר אמירת פרקי התהלים ברבים, אולי אותיות "קרע שטן" ו"זווג" הנאמרות פסוק אחר פסוק, ואולי תמונות האנשים הבוכים באמת. ציפורה לא הייתה יכולה להצביע על משהו מוגדר, אך היא הוצפה בחום שלא הספיק להצטנן עד שהגיעה לבית הכנסת האמור, בו נערכו התפילות.
היא מצאה את עצמה עומדת בעזרת הנשים בבית המדרש 'נאות יוסף' בבני ברק, כשהיא מתבוננת ודומעת מול המראות. משתפכת עם בני ובנות ישראל המבקשים על כלל הפנויים והפנויות בעם ישראל, כאילו מדובר היה בצרה שאצלם בבית, ומשום מה חשה יותר מתמיד כי הפעם משהו הולך להשתנות.
מישהי סמוכה נראתה לה משום מה מוכרת. מראות מן העבר הציפו אותה, אך היא עדיין לא הצליחה להיזכר. הפנים מוכרות, כך גם תנודות הגוף, והיא מנסה לדלות אי אלו פרטים ממעמקי זיכרונה.
לצידה, מציצה אף היא מן החרכים, עומדת ענת, צעירה שלכאורה ניסתה אף היא את הכול, ניסתה והתאכזבה. היא לא נתנה לעצמה שום תקווה, לא נשאה שום סגולה, ואפשר לומר שכמעט ופסקה מלסחוב איתה אמונה. היא פשוט זנחה הכול וברחה לה, הרחיקה נדוד אל מעבר לים, כמבקשת לברוח מהמציאות כמה שיותר. כעת החלה לספר שהיא לא מאמינה שהיא כאן, שלא הייתה באה לכאן אלמלא חברה טובה ממש גררה אותה. החברה הטובה הסבירה שלא ייתכן שכל כך הרבה טועים, שכל כך הרבה מספרים סיפורי ישועות, והכל דמיון ועורבא פרח. "בואי נעלה לעזרת נשים", אמרה חברתה, "נציץ למטה ומקסימום גם נחייך מעט, מה כבר יכול לקרות?!".
הזיק נדלק אצל ציפורה. מיד כשהסתיים מעמד התפילה, קודם שהספיקה להכניס ידה אל התיק ולהוציא ממחטה נוספת לנגב בה דמעה שעדיין התעקשה לזלוג, פתחה בשיחה עם ענת. היא שמעה שהיא בשליחות בחוץ לארץ, הבינה שהגיעה לארץ רק לשבוע.
ואז ציפורה ביקשה להזכיר לענת משהו מהעבר הרחוק, לחזור ביחד ואולי גם להחזיר. היא סיפרה לה שהיא אמו של שי, אותו שי ששבר אז את ליבה, שסירב לתת לה צ'אנס, שברח ממנה מבלי להסביר, וכך גם הבריח אותה אל מעבר לים. והנה דווקא כאן, הן לא מאמינות שזה קרה, אבל הן נפגשות.
אחר כך נפגשו מחדש שי וענת. השניים שלא יכלו להאמין, השניים שגם אחרי הכל עדיין לא מאמינים שבאה אליהם הישועה כל כך בהיסח הדעת. לא מאמינים שהמסע הארוך הזה נגמר והכל כבר מאחוריהם, ממשיכים שלא להאמין שהסיפור האישי שלהם מתפרסם כאן כסיפור מן העבר.
סופר על ידי חיים בן יהודה
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il