במהומת הבחירות נבלעה בשבוע שעבר ידיעה משפטית חשובה. בג"ץ המאחזים המפורסם הגיע לקצו. מדובר בסדרת העתירות של 'שלום עכשיו' שהביאה להעתקתו של היישוב מגרון ולהריסת מספר מבנים בגבעת האולפנא בבית אל. העתירות איימו להחריב עוד כשישה יישובים יהודיים: מצפה לכיש, רמת גלעד, מצפה יצהר, גבעת הרואה, מעלה רחבעם וגבעת אסף.
באמצע 2004, בימים הרעים של התגבשות תוכנית ההתנתקות, הוציא הצבא צווי תיחום אשר הועידו להריסה את הבתים ביישובים יהודיים לא מוסדרים ביו"ש. שנה מאוחר יותר עתרה 'שלום עכשיו' לבג"ץ ודרשה את החרבתו של היישוב עמונה. העימות הקשה שהתפתח במקום בין המתיישבים ותומכיהם ובין הכוחות המפנים הרתיע את ממשלתו של אולמרט מלהמשיך ולממש את הצווים ביישובים אחרים. אז שבה ונכנסה 'שלום עכשיו' לתמונה והגישה סדרת עתירות לבג"ץ, בהן דרשה את הרס היישובים היהודיים. בשבע וחצי השנים שעברו מאז פונו מספר בתים בלחץ העתירות, ומגרון כאמור הועתקה. השבוע קבעו השופטים כי העתירות באשר לארבעה מהיישובים יימחקו. הבתים ביישובים עדיין אינם חוקיים, אך המדינה קיבלה ארכה, בלתי מוגבלת למעשה, להסדיר את היישובים ואת המבנים שבהם. בגבעת הרואה החליטו השופטים לקצוב למדינה שנה לביטול הדרך המובילה ליישוב, העוברת דרך קרקע המוגדרת פרטית. בגבעת אסף ייאלצו התושבים היהודים להרוס שלושה מבנים הנמצאים על חלקה המוגדרת כקרקע פרטית. שאר הבתים הניצבים על קרקע פרטית, שנרכשה אחרי שהשופטים כבר הורו על הריסתם, ניצלו.
האם מדובר בפסק דין המיטיב עם ההתיישבות היהודית? "חנוכה עכשיו, ואור וחושך משמשים בערבוביה", ענה לי בצלאל סמוטריץ' מתנועת רגבים. סמוטריץ' ותנועתו ליוו את המתיישבים במאבק הארוך בבג"ץ, ומבחינתו פסק הדין הוא טוב ורע כאחד. הטוב הוא ההכרעה העקרונית שקיבל בג"ץ כי המדינה לא מחוייבת למהר ולהרוס בתי יהודים ביו"ש, גם אם מעמדם לא הוסדר כראוי. מבחינה זו אבן גדולה נגולה מעל ליבו, והחרב המתהפכת מעל ששת היישובים הוסרה. לממשלת ימין, אם תהיה אחת כזו אחרי הבחירות, יהיה די והותר זמן להסדיר את חוקיות היישובים. ההלכה המשפטית מעתה היא כי באדמות מדינה ואפילו באדמות סקר (אדמות שטרם הוכרזו כאדמות מדינה) המדינה תוכל להמשיך לאפשר את התרחבות ההתיישבות היהודית בפועל, תוך כדי הכשרה שלה בדיעבד. פרקטיקה הכרחית במצב הבין לאומי הנוכחי.
הרע הוא כי בעקבות העתירות הפכה הקרקע המוגדרת פרטית ללא זמינה כלל להתיישבות היהודית. נזכיר כי לא מדובר בחלקות שנגזלו מבעלי קרקעות ערבים. אלו בוודאי שצריכות לשוב לבעליהן. מדובר בקרקעות נטושות במשך דורות, ובמקרים רבים אין להן דורש כלל. במקרים אחרים צצות עליהן דרישות בעלות שאינן מגובות בראיות ממשיות. המצב שנוצר בעקבות הפסיקה הוא כי המדינה מחויבת לפנות לאלתר כל התיישבות יהודית על אדמות כאלו, גם אם אין לקרקעות דורש. הסדרה בדיעבד לא תבוא יותר בחשבון.
"למעשה השופטים פשוט אימצו עמדת המדינה", אומר סמוטריץ'. אנשי מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, בהנחיית מחלקת ייעוץ וחקיקה של היועץ המשפטי לממשלה, דרשו חופש פעולה בקרקעות המדינה, וקיבלו את מבוקשם. סביר להניח כי אם הם היו נותרים נאמנים לדרישות הדרג המדיני, שביקש לאפשר את התרחבות ההתיישבות גם על קרקע המוגדרת פרטית, מגרון הייתה עומדת על תילה.
בחזרה לדמוקרטיה
מי שפותח עיתון בימים אלו מקבל את הרושם שכולם רצים לבחירות המקדימות בבית היהודי, ורואים את עצמם ראויים לשבת בכנסת. אבל לא תמיד ברור מה הם מתכוננים לעשות שם, אם וכאשר. ד"ר רונן שובל, ממייסדי תנועת 'אם תרצו', הציג השבוע בנק מטרות ממוקד בהשקת הקמפיין שלו בירושלים. בין השאר הוא הציג "הצעת חוק לביטול ההפיכה השיפוטית", עליה עמלו ב'אם תרצו' בתקופה האחרונה. נראה כי גם פוליטיקאים מימין התייאשו מלהחזיר את הגלגל לאחור ולא שואפים עוד לביטולה של המהפכה החוקתית של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרון ברק. הצעות החוק מימין שעלו בכנסת האחרונה ניסו לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים, ובכך לאזן את הרכבה הפוליטי. בימין ניסו לחוקק חוקים המאפשרים לכנסת "להתגבר" - לשוב ולחוקק חוק שנפסל על ידי בג"ץ. אבל איש כבר לא מנסה לקחת מבג"ץ את הסמכויות שהוא נטל לעצמו בשני העשורים האחרונים.
שובל מבקש לאחוז את השור בקרניו. "בתי המשפט לא יוציאו צווים לכנסת, ליושב ראש הכנסת ולוועדה מוועדותיה, ולכל מוסד אחר ממוסדות הכנסת, בין במישרין בין בעקיפין", נכתב בהצעת החוק שפרסם. נקבע בה גם שבג"ץ לא יוכל להמשיך ולפסול חוקים. ההצעה גם מגבילה מאוד את יכולתם של השופטים להתערב בהחלטות הרשות המבצעת. כמו כן היא מגבילה את זכות העמידה ואת יכולתם של אזרחי חוץ לעתור לבג"ץ. שובל חושב כי לא מדובר בהצעת חוק נאיבית: "בדיוק כמו שהשמאל אומר כי המצב המדיני הנוכחי לא מקובל עליו, ובלי לגמגם אומר שהוא שואף לחלק את הארץ, גם אנחנו. גם בנושא הזה רוצים להעביר מסר ברור. המשימה החשובה ביותר והאחריות הראשונה היא להחזיר את הדמוקרטיה. לא דמוקרטיה במובן אליו הרגילה אותנו הגילדה השיפוטית, אלא במובן האמיתי - להחזיר את השלטון לעם".
מחיר ההורות המאוחרת
יש נושאים שהדיון בהם אינו תקין פוליטית בעליל. ובדיוק בשביל זה אנחנו כאן. כידוע לכל צרכן תקשורת, משפחה ברוכת ילדים היא נטל כלכלי על המדינה, ומשלם המיסים נאלץ לשאת במחיר הילודה החרדית, למשל. אך מה בדבר נטייתו של הציבור החילוני לנישואין בגיל מבוגר, להורות מאוחרת, ולמשפחות חד הוריות? כל אלו מביאים לאוכלוסיה גדלה והולכת של נשים שחצו את גיל הארבעים, המגיעות לטיפולי פוריות של הרגע האחרון בניסיון נואש להביא לעולם ילד.
אחת כזו החלה טיפולי הפריה מתרומת זרע סמוך לגיל ארבעים ואחת. במשך שנתיים וחצי עברה האישה לא פחות משנים עשר מחזורי טיפול שלא עלו יפה. קופת החולים בה היא מבוטחת סירבה להמשיך ולממן את ניסיונותיה הנואשים להרות, והציעה לה לעבור למסלול הבטוח יותר לנשים בנות גילה: הפריה חוץ גופית מתרומת ביצית. האישה שבה ופנתה לקופת החולים והסבירה את הטרגדיה בפניה היא ניצבת. היא בת לניצולי שואה. הוריה נפטרו והמשפחה היחידה שנותרה לה היא אחותה הרווקה. התובעת הדגישה כי הטיפולים הם עבור ילד ראשון ושמשמעות הסירוב להמשך הטיפולים היא הפסקת השושלת המשפחתית. היא דרשה להמשיך ולאפשר לה מחזורי טיפולים עד שתגיע לגיל ארבעים וחמש, שבו משרד הבריאות אינו מאפשר לקופות להמשיך ולממן טיפולים.
קופת החולים סירבה בכל זאת. בית הדין לעבודה בתל אביב חייב אותה השבוע להמשיך ולממן את הטיפול. השופט ושני נציגי הציבור דייקו בלשון נהלי משרד הבריאות והגיעו למסקנה כי זה הדין. אך הנתונים שמסרה קופת החולים לבית הדין (ועליהם לא הייתה מחלוקת) מעניינים במיוחד.
"סוגיית הגיל של האישה וסיכוייה להרות ידועה מזה שנים רבות, וקיים מתאם מובהק בין גיל האישה לסיכויים ללידת חי כתוצאה מטיפולי הפריה חוץ גופית. בשנתון שאליו שייכת המטופלת (גיל ארבעים וארבע) הסיכויים ללידת חי נמוכים מחצי אחוז וכרוכים בהוצאה כספית עצומה". בקופת החולים חישבו ומצאו כי בשל הסיכוי הנמוך והטיפולים היקרים, העלות הממוצעת של לידת ילד חי של אישה המנסה להיכנס להריון ראשון על ידי הפריה חוץ גופית בגיל ארבעים וארבע היא כ-600 אלף שקלים, היוצאים מכיסו של משלם המיסים. רק כדי לסבר את האוזן, מדובר בסכום השווה לעלות קצבת הילדים של עשרים ילדים, אותה משלמת המדינה במשך שמונה עשרה שנה.
פליט מעזה
מי אמר שמדינת ישראל לא מנסה לגבות את מלוא המחיר מאלו שמנסים לגנוב את גבולה מדרום? לבית משפט השלום בבאר שבע הוגש כתב אישום נגד תושב עזה שחצה את הגבול והסגיר את עצמו לידי חיילי צה"ל, בדיוק כמו שעושים מסתנני העבודה האריתראים בגבול עם סיני. אלא שהוא לא קיבל רישיון עבודה זמני והסעה חינם לדרום תל אביב. הוא ישב מאז וכל עוד התנהל משפטו, כשנה וחודשיים בסך הכול, מאחרי סורג ובריח. לבית המשפט הוא הוכיח כי במשך שנים הוא עבד עם השב"כ. הוא נתפס על ידי החמאס, נשפט ונכלא. כששוחרר, הבין כי השלטונות בעזה ממתינים לשעת כושר כדי לחסלו. לכן לא נותרה לו ברירה אלא לחצות את הגבול. השבוע זיכה אותו השופט ד"ר יובל ליבדרו בשל הגנת הצורך המופיעה בחוק העונשין. וכך נכתב בה: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא הייתה לו דרך אחרת אלא לעשותו".